גבולות, סמכות ומשמעת בגישה ההיקשרותית – קצת רקע
נניח שהילד שלך הרים יד על אחותו. או שהילדה לא מכבה את המסך, גם הרבה אחרי שהסכמת לעוד פרק – בתקווה להימנע מעוד ויכוח. סוף יום, לפניכם ארוחת ערב, מקלחת, הרדמה. כל רצונך הוא להגיע לרגע הזה שבו הילד ישן ויש לך קצת זמן לעצמך. הילד מתחיל להתווכח, לצעוק, והרגע הזה? מתרחק ממך יותר ויותר. לא רצית להגיע לשם, אבל ברור לך שזה יעבוד: ״אם לא תכבי מסך עכשיו – אין סיפור״. ״תבקש ממנה סליחה – אחרת אין לך מסך כל השבוע״. נשמע מוכר?
קצת אחרי שנהייתי אמא, הבנתי שאנחנו ניצבים בפני חיים מלאי שינויים ופרידות. אמא ישראלית, אבא איטלקי, ילד שנולד באיטליה, וילדה שנולדה במיאמי. צפיתי נסיעות, ביקורים משפחתיים ותנועה רבה בחיינו. חיפשתי מגדלור שיאיר לנו את הדרך. במהלך החיפוש גיליתי שתי גישות חינוך עיקריות.
הגישה ההתנהגותית. גישה זו רואה בילד חומר גלם ואותנו כהורים כפסלים. התוצאה הסופית של התנהגות הילד היא המדד: האם הילד ציית? האם התנהג כראוי? זו הגישה שרבים מאיתנו גדלנו בה, והיא עדיין רווחת מאוד. אבל ככל שהעמקתי בה, הרגשתי שמשהו חסר. איך אפשר לתלות את המעשה החינוכי שלי במילים או במעשים של ילד שהמוח שלו עדיין מתפתח, שהמערכת הרגשית שלו רחוקה מלהבשיל? שעדיין תלוי בי כדי ללמוד ויסות עצמי, איפוק ושמירה על גבול? זה באמת הגיוני שאם הילד לא משתף איתי פעולה, אני נכנסת בעצמי לתסכול ונותנת לו עונש? שולפת מתוך חוסר האונים שלי איומים ומילים שלא תכננתי? מה בכלל הערך של עונש כזה? גיליתי די מהר שהוא לא באמת עובד: הוא אולי משיג שקט רגעי, אבל לא מחזיק לאורך זמן. להפך – הוא שוחק את הסמכות ההורית ופוגע בקשר בינינו. ככה העברתי במו ידי את הסמכות ממני אל הילד, הרי לא רציתי להגיע לשם. הנה הוא קיבל ממני את האחריות לרגשות ולצרכים של שנינו, את ההובלה לסיטואציה שהוא לא נועד ולא מסוגל להוביל. המשכתי בחיפוש לעולמות עדכניים יותר, שמבינים כמה שונה העולם שלתוכו הילדים שלנו גדלים.
הגישה ההתפתחותית־היקשרותית. כאן ההסתכלות שונה לגמרי: הילד הוא לא לוח חלק, אלא שתיל חי שיש לו נטיות משלו. אנחנו לא פסלים שמעצבים אותו, אלא גננים שמספקים תנאים – מים, שמש, אדמה טובה – כדי שיגדל למיצוי הפוטנציאל שלו. אני אוהבת לדמיין שכל אחד מאיתנו קיבל שתיל לגדל: לא כדי להפוך אותו לגרסא מוקטנת שלנו, אלא כדי לאפשר לו לצמוח לעץ חזק וייחודי. כזה שיוכל לעמוד מול רוחות, חום ושריפות, וגם לשחק יפה עם עצים אחרים סביבו. כשאנחנו רואות עץ כזה בטבע יש דבר אחד שאפשר לדעת עליו בוודאות, גם בלי לראות אותו: יש לו שורשים עמוקים. הטבע חשב על זה, למוח יש את התשובה. אם הילדים שלנו הם השתילים – מה אנחנו? אנחנו האדמה שלהם. אנחנו האחראיים על התנאים שבהם הוא גדל: הדשן, הויטמינים, המים. בזכות שורשים חזקים ועמוקים הילד יוכל לשאת תסכול, לווסת רגשות, לקחת על עצמו אתגרים ולשגשג. השורשים הם מה שעוזר לילד לקבל מאיתנו מענה לצרכים הפיזיים והרגשיים, ערכים, משמעת, מוסר, אכפתיות, חוסן ובתכל׳ס – הכל! כל מה שנרצה להעביר לילד שלנו, עובר באמצעות השורשים של מערכת היחסים בינינו – השורשים ההיקשרותיים. זו הדרך היחידה והמוכחת לאורך זמן, בלי מחירים של רצייה, מגננות או חסמים כמבוגר.
למדתי שסמכות מגיעה מהשורש ס.מ.כ – הילד סומך עלינו ויודע שיש לנו יכולת להורות אותו, לדעת מה טוב עבורו, במיוחד ברגעים הקשים. הוא נושא אלינו את עיניו ומוכוון לקבל מאתנו אותות לגבי מה שנכון, בריא, מתאים לו. אחד הדברים שהכי קל לפספס הוא שסמכות הורית היא לא משהו שצריך להרוויח. היא ניתנה לנו באופן טבעי מעצם היותנו הורים. זה קורה בזכות האינסטינקט הזה לשאת אלינו את עיניו. הרי כתינוק הוא לגמרי תלוי בנו: להזנה, לתנועה, ויסות, ביטחון. הוא פונה אלינו לנחמה ומחפש הכוונה בנוגע לאיך שהעולם פועל, מה נכון ומה כדאי עבורו. התלות הזו מחזקת את הסמכות שלנו. אנחנו לא צריכים לעבוד או לעשות משהו כדי לקבל אותה. אנחנו צריכים רק דבר אחד: לא להרוס. העץ מהסיפור שלנו תלוי לחלוטין באדמה. בלעדיה הוא לא יכול לשרוד, ובוודאי לא לצמוח. בתרבות שלנו, תלות הוא מושג שיכולות להיות לו קונוטציות שליליות, אבל מדעי המוח בתחום הרגש מלמדים אותנו שעצמאות אמיתית נובעת מתוך תלות. אנחנו יצורים היקשרותיים, נועדנו לחפש קרבה ותמיכה במערכות יחסים קרובות. היקשרות בטוחה מאפשרת לנו מקום שנוכל להמריא ממנו הכי גבוה, בידיעה שתמיד יש לנו איפה ליפול. אם אבקש ממך לחשוב על המקום הבטוח שלך, על מי שמכיר אותך הכי טוב בעולם. מה עולה בך? רצון להתמרד? או תחושת חיבור וקרבה לאותה דמות? הרי נרצה להפוך עולמות עבור מי שתמך בנו, שהיה לנו משענת. מי שיודע להחזיק לך את המרחב ולהיות שם ברגעים הכי קשים שלך בלי לשפוט או להטיף מוסר. איך הגיוני שהתלות הבסיסית האנושית הזו הפכה לחולשה? לאויבת של עצמאות אמיתית ועוצמה? היררכיה בינינו לבין הילד היא אלמנט מובנה במערכת, אבל זו לא היררכיה של חזק וחלש, אני לא מחליטה על הילד פשוט כי אני האמא והוא יעשה מה שאני אגיד לו. זו היררכיה אחרת, בריאה ומיטיבה, של מטפלת ומטופל, משפיע ומושפע, מקבל ונותן. לעולם נרצה להיות בצד הנותן, תחשבו על ההורים שלכם היום וכמה הנטייה לטפל בנו טבועה בסדר של הורה-ילד.
פינת התכל׳ס – איך להציב גבול לילד?
קודם כל כדאי להבין – מגיל שנה וחצי הילד שלך כבר מכיר היטב את הגבול. הוא יודע מצויין מה מותר ומה אסור, ואיך מצופה ממנו להתנהג במצבים שונים. הוא הרי שמע את זה אינספור פעמים בבית, בגן ובכיתה, אצל סבא וסבתא. הוא יודע את זה גם כי הוא רואה בבית את אמא ואבא מדברים במקום להרביץ אחד לשני. הוא רואה שלא מקשקשים על קירות ולא זורקים אוכל על הרצפה. אז הגבול עצמו ברור לו היטב. אין כאן שאלה של הבנה או שכחה. אפשר לגמרי לחסוך את כל הנאומים שחוזרים על עצמם ואת דברי התוכחה שלנו. למה בכל זאת הוא עובר את הגבול? כי הרגש מציף אותו כרגע. יש בו כעס, עלבון, תסכול, ששולחים אותו לביטוי בדרכים שהכי זמינות לו כרגע. חשוב לזכור שהוא לא בוחר בזה, הוא לא רוצה לעבור את הגבול. זה לא עושה לו טוב. הורים אומרים לי שהילד עושה את זה לפעמים במבט שממש בוחן אותם אבל מה שעומד למבחן כאן הוא לא הגבול, אלא משהו אחר לגמרי – עמוק הרבה יותר: הקשר, ההיקשרות. ילדים לא בודקים גבולות, הם בודקים היקשרות. במיוחד בצמתים התפתחותיים כמו גיל שנתיים, גיל חמש, הילדה תעבור את הגבול והשאלה שהיא תשאל מתחת לפני השטח היא – ״גם עכשיו, אמא? גם עכשיו כשעשיתי לך בושות מול כל המשפחה, כשהבאתי ציון נמוך, כשנתתי כאפה לתינוק – גם עכשיו אני עדיין רצויה, שייכת, משמעותית, אהובה?״. והתשובה חייבת להיות ״כן״.
איך? על ידי הפרדה בין הרגש להתנהגות. אני מאוד אוהבת את חוק ה -כן כן לא: כן, תסכול זה רגש טבעי. כן, טוב שאתה פורק אותו. תמיד תראה לי איך אתה מרגיש. לא, זה לא האופן שבו אנחנו פורקים רגשות. אנחנו נלמד אחר כך, בזמן רגוע, איך כן. וכמובן לחזור לזה אחר כך כשאנחנו בחיבור. אבל כרגע – זהו. אין מה להסביר ואין מה לנסות לחנך, המוח החושב של הילד מנוטרל בזמן הצפה רגשית. כל הפונקציות הגבוהות של ויסות, דחיית סיפוקים, התאפקות, התחשבות – לא זמינות כרגע.
עכשיו המיקוד שלנו הוא: 1) אמפתיה. 2) לחפש את היציאה הכי מהירה מהסיטואציה, במינימום נזק לקשר. הסיבה לזה נעוצה באינסטינקט הרצון הנגדי שטמון גם בנו, ההורים. במפגש עם תסכול של הילד, במיוחד כשגבול שלנו נחצה ופוגע לנו בצרכים של נראות, הכרה, כבוד, אנחנו בעצמנו עלולים די מהר להיתקע בתסכול של עצמנו. וכשיש רצון נגדי שלנו מול רצון נגדי של הילד – אנחנו במבוי סתום. אין סמכות, אין הובלה. אז המטרה היא לצאת כמה שיותר מהר מהמקום הנפיץ הזה, לחזור במהרה למוח החושב. ובגלל שלא פשוט לזכור את כל זה בזמן אמת, כאן אפשר להדפיס תזכורות לתלייה במקומות אסטרטגיים בבית.
גבול מציבים בזמן חיבור
אחרי הסיטואציה המשברית, הרבה אחריה, נשב לדבר עם הילד. נמצא זמן רגוע שבו אנחנו יחסית בצרכים מלאים. לא רעבים, עייפים או ממהרים לצאת מהבית, אלא יחסית בטוב. ונגיד לילד משהו כזה:
- שמתי לב שבזמן האחרון את במסך במשך שעות ברצף (רק עובדות, בלי שיפוטים והאשמות).
- אני אוהבת אותך ודואגת. מבאס אותי שאנחנו נכנסות כל פעם למריבות על זה (רגש).
- הבריאות שלך חשובה לי, אני לא אתן לשום דבר לפגוע בה. גם הקשר איתך חשוב לי יותר מכל (צרכים).
- ולכן חשבתי על כמה פתרונות, אשמח לשמוע גם אם יש לך: נקפיד מעכשיו על הפסקה ויציאה מהחדר לכמה דקות, פעם בשעה. נקבע מראש מה עושים אחרי המסך. נקפיד לשבת לאכול ביחד, לצאת לשמש ולסיבוב בחוץ לחצי שעה. ניפגש שוב ככה בסופ״ש לראות איך הולך או לחשוב על פתרונות שתציעי גם (בקשה והצעה לפעולה).
הכלי הזה מבוסס על מודל תקשורת מקרבת ואני קוראת לו ״פתרון בעיות״ או ״ישיבה משפחתית״. כדאי ליישם אותו על כל בעיה או דילמה שחוזרת על עצמה מול הילד. ילד שלא מכין שיעורי בית, מריבות אחים נונסטופ, ילדה שמרביצה או מקללת ועוד. הרעיון כאן הוא למתוח קו שמסמן שינוי, דברים הולכים להראות אחרת מעתה ואילך. לא כי הילד לא הבין את הגבול, אלא כי המציאות השתנתה. נסיבות החיים ימשיכו להשתנות ויצריכו מאתנו עצירה, מודעות, הקשבה, ואז חיפוש פתרונות ביצירתיות וגמישות הורית. תהליך פתרון בעיות הוא לא שיחה של זבנג וגמרנו, אלא שיח מתמשך. זה בסדר אם אחרי כמה ימים הדברים לא קורים כפי שדיברנו. זה רק סימן שדרכי הפעולה שמצאנו לא ממלאות לכולם צרכים, ואפשר לחשוב ביחד על דרכים אחרות. בדרך נתנו מענה לצרכים של הילד בנראות והכרה, בשייכות, בשותפות. וחיזוק המסר שאומר – אין משהו שלא נוכל להתמודד ולפתור ביחד.
כלי לחיזוק הסמכות: זימון תלות
בדיוק כמו האינסטינקט הזה שמאפשר לילד לישון איתנו במיטה במלחמה, בגירושין. נרצה להציע לילד כמה שיותר הזמנה לתלות, במיוחד בתקופות קשות. בואו לא נחשוש לפנק את הילד יתר על המידה. קשר והזמנה לקרבה לא מייצרים מבוגרים מפונקים, אלא מבוגרים בטוחים שיודעים מיהם ומה המקום שלהם בעולם. לא קיים דבר כזה ׳יותר מדי היקשרות׳. בתקופות קשות בבית, בזמני שינויים ומעברים, לילד עם רגישות, פרצי תסכול מרובים, חיפוש שליטה, נטייה לאגרסיה, ילדים גדולים יותר – כל אלו הם מצבים שבהם כדאי להזמין את התלות של הילד בנו. לסחוב להם את התיק בדרך הביתה, להכין לה משהו טעים שהיא אוהבת בלי שהיא תבקש, לעשות עבורו דברים שהוא יודע כבר לעשות לבד, לסדר לה את החדר ולהגיד לה שרצית שהיא תנוח קצת.
תלות מחזקת את הסמכות שלנו. אין מה לפחד ממנה, להפך. בכל פעם שבה נצליח להיות שם עבור הילד ברגעים הקשים, בלי להיבהל, בלי לשפוט או לנסות לשנות אותו – נרוויח את הסמכות שלנו מחדש. נהיה שם פשוט אדמה יציבה בסערה שהוא עובר ונעזור לו לטפח מוטיבציה פנימית ורצון להיות טוב למעננו, פשוט כי זה ממלא לו צורך. כך האנושות עוצבה להתפתח ולהתקדם הלאה. נועדנו לשתף פעולה זה עם זו כדי לשרוד. יש לנו כיום שפע כלים וידע למצבים שבהם זה משתבש. ממליצה בחום לקרוא גם את המאמר הזה על תסכול, אגרסיה ובכי.
כאן אפשר לקרוא על הגישה ההיקשרותית וכאן על היקשרות ושורשיה לפי גיל.
אם היית רוצה ליישם אצלך בבית, אלו הפרטים לליווי האישי.
