קצת רקע
תיאוריית ההיקשרות ושורשיה היא גישה התפתחותית הוליסטית אשר פותחה על ידי ד"ר גורדון ניופלד. היא מתוארת בספרו 'אחזו בילדיכם', שנכתב בשותפות עם ד"ר גאבור מאטה. ניופלד, פסיכואנליסט קנדי, ביסס את עבודתו על מטא-אנליזה רב-תחומית נרחבת, ביחד עם מחקרי רגשות עדכניים במדעי המוח.
הוא בעצם ממשיכו העכשווי של בולבי, שהיה הראשון לדבר על חשיבותו של על הקשר בין אם לתינוק, להישרדות התינוק.
ניופלד המשיך את ההיקשרות מעבר לשלב הינקות. הוא זיהה שישה שלבי התפתחות של המוח בגיל הרך. אלו שישה צרכים רגשיים חיוניים של הילד, שממשיכים להתקיים במערכות יחסים שונות שלנו גם כמבוגרים.
אלו שלבים של מערכות יחסים מכל הסוגים: משפחה, זוגיות, חברות, חברים, מקום העבודה וכו'. ככל שמערכת היחסים עמוקה יותר, כך היא מתקדמת יותר בשלבים. מעטות הן מערכות היחסים בחיינו שמגיעות לשורשים העמוקים יותר.
תיאוריית ההיקשרות גם מתארת מהם התנאים בהם המוח מבשיל לקראת בגרות, ומה אנחנו יכולים לעשות כהורים, כדי לעזור לילד להגיע לשם. עבודתו של ניופלד אף כוללת מחקרים וכלים פורצי-דרך בנושאים כמו אגרסיה, ביישנות, ילדי אלפא ועוד.
זו גישה עדכנית וחדשנית המבוססת על מחקרי מוח מ- 40 השנה האחרונות, שזו כבר סיבה טובה להתאהב בה.
היא מציעה לנו משהו אחר לגמרי, שלא לומר הפוך, מכל מה שהכרנו עד היום ביחס לסמכות, משמעת, גבולות, ביטחון וחוסן.
הגישה הרווחת כיום היא התנהגותית-קוגניטיבית במהותה, כזו שמציבה את ההיגיון והקוגניציה במרכז, תופסת רגשות כגורם מפריע, ומתמקדת בהתנהגות של הילד וב"להכות על הברזל בעודו חם". באה ההיקשרות וגילתה את חשיבותה הקריטית של התפתחות המערכת הרגשית במוח, לצורך תפקוד מיטבי של המוח החושב. היא איננה מסתפקת בקצה הקרחון – ההתנהגות או המילים של הילד – אלא רואה בהן סמפוטמים למשהו הרבה יותר עמוק ונרחב, אליו היא חותרת להגיע.
אישית, גיליתי את ההיקשרות כשהייתי אמא טרייה. די מהר הבנתי שחיינו עומדים להיות עמוסים בשינויים ומעברים, וחיפשתי מגדלור שיאיר לנו את הדרך. האמת? גם לא הצלחתי ליהנות מהאמהות כמו שרציתי.
ידעתי שחייבת להיות דרך אחרת.
לאורך השנים, הגישה הזו הצילה אותנו באתגרים רבים כמשפחה, החל ממעברי גן ובית ספר, דירה, רילוקיישן ועד גירושים, ואני מאושרת לראות יותר ויותר משפחות שאני מלווה מתאהבות בה גם.
זה יהיה בלתי אפשרי לדבר על המסע הפרטי שלי, בלי לציין את חלקה של תקשורת מקרבת בייסודו של ד"ר מארשל רוזנברג ז"ל, המבוססת על רגשות וצרכים.
אעמיק בה במאמר נפרד.
היקשרות – מהי?
מדובר במערכת יחסים שמאופיינת בחום, קרבה ואהבה, דברים שטבועים באופן עמוק באינטואיציה ההורית שלנו, בתפקיד הקמאי שלנו כהורים. היקשרות בטוחה מאפשרת לילד לקבל בשנות חייו הראשונות את הטיפול שהוא זקוק לו, את המסגרת בתוכה הוא מרגיש בטוח ומוגן.
היא תומכת בתהליכי הבשלה שקורים במוח לאורך שנות הגיל הרך, ומאפשר לילד לצאת בבשלות וביטחון אל העולם הגדול.
היא זו שתעזור לו להתמודד עם קשיים בחיים בהמשך כמבוגר. לקחת על עצמו אתגרים, לקום וללכת ממקומות עבודה או אנשים שפוגעים לו בצרכים, לבנות מערכות יחסים בריאות, וגם להיפרד מהן כשהן מסתיימות.
היקשרות מאפשרת לילד שלנו משהו שהוא הרבה מעבר להישרדות, "להיות בסדר", או "להתמודד עם העולם שבחוץ".
היא דוחפת אותו לפריחה, לשגשוג, לחיים במלוא הפוטנציאל שלו.
היא זו שתעזור לו לצמוח ולהגיע הכי גבוה שהוא יכול.
זה לא מרגש רק אותי, נכון?
למה דווקא הקשר הוא זה שבמרכז?
למה לא ערכים, גבולות, למה לא הילד?
כי בתוך מערכת יחסים קורה הכל.
כל מה שנרצה להעביר לילדים שלנו: ערכים, גבולות, אמונות, מוסר, סמכות, צרכים, ביטחון, חוסן, אכפתיות, בגרות ועוד, יעבור בצורה עמוקה ומיטבית דרך הקשר העמוק בינינו.
היקשרות מעניקה לנו את כוח החיבור עם הילד שלנו, כוח עם אנשים, במקום כוח על אנשים.
הכוח היחיד שנשמר לאורך זמן, ויהיה נטול מחירים כמו רציה או מגננות בהמשך חייו.
נשמע מדהים. איפה הבעיה פה?
היקשרות היא אינסטינקט טבעי שכל יצור אנושי (וגם יונקים) נולד איתו. זהו יצר הישרדותי שבלעדיו לא היינו פה. אבל היא לא מסתדרת עם עקרונות בסיס בעולם המודרני: הורים עובדים וילדים במסגרות, מערכת חינוך שמוכוונת לייצור פועלים במפעל. תרבות המקדשת עצמאות, התחשבות, אלטרואיזם, תוך התעלמות ממרכיבים קריטיים בדרך, והמחירים שנובעים מכך.
היקשרות לא הייתה אמורה להיות מאתגרת כל כך.
אבל אם גדלנו בצורה קצת אחרת, אם נפגענו בעבר והפכנו למגוננים ככה שהמוח שלנו בנה חומה כדי לא להיפגע. אם אנחנו חיים בחברה שמדחיקה שיח על רגשות (ואפילו תופסת אותם כחלשים! איזו טעות), שדוחפת להיפרדות מוקדמת ולעצמאות בטרם בשלות, חברה שלא מעודדת היקשרות בריאה לדמות מטפלת.
אם כל אלו ועוד מרכיבים את האקלים התרבותי-רגשי שלנו, אז ההיקשרות תיתקל במעצורים.
בדרכנו להכין את הילדה שלנו לעולם הגדול איבדנו את הכיוון, הסחנו את דעתנו ממה שחשוב באמת – המווכנות של הילד אלינו.
העיניים שהוא נושא אלינו בשנים הללו – הן אלו שמקנות לנו את היכולת להורות ולהוביל אותו בשנים הקריטיות של עיצוב הזהות. דווקא אז אנחנו מסתכלים החוצה: מחפשים תשובות אצל אינסוף אנשי מקצוע, מטפלות, אבחונים. רושמות אותו ל 3 – חוגים בשבוע כדי שיתפתח, מארגנים לו פעילויות, תגבורים, מורה פרטית, שיעורים.
כמה רעש מבחוץ.
כמה ספרים וגישות הוריות.
איזה בלגן זה להיות הורים בימינו.
אז מה אפשר לעשות?
לחזור לבסיס. להתאמן בלהשתיק את הקולות שמסביב בכל הנוגע לגידול הילדים שלנו. נתמקד בנו, נחפש פנימה את הקול ההורי שלנו, מה מרגיש לנו נכון? האם הפעולה הזו מתאימה לי? לילד שלי? זה מתחבר לי עם ההורה שאני רוצה להיות? הילדה שאני רוצה לגדל?
אני יודעת שאין לנו זמן בסדר היום הצפוף לשאלות הרות-גורל. אבל מבטיחה שעצם ההתמודדות איתן, עזבו את המענה, כבר יכניס הרבה מאוד סדר וקלות למעשה ההורי שלך.
יש עוד המון תהליכים שקורים במוח של הילד בתוך היקשרות בטוחה, כמו גישה לרגשות מכאיבים, מעבר מתסכול לעצב, מנוחה רגשית, משחק אמיתי, ועוד.
אוקיי היקשרות זה מעניין! מה בתכל'ס?
אפשר ללחוץ כאן כדי לקרוא על שורשי ההיקשרות: חיזוק הקשר עם הילד ב – 6 צעדים
