חלק ב׳ | 6 דרכים להתמודד עם מרד גיל ההתבגרות
כפי שראינו בחלק א׳, הילדים הגדולים שלנו בגילאי 8-12, הם עדיין ילדים. הם עדיין זקוקים לנו, למרות שהם עושים עבודה מצוינת בלהוכיח לנו את ההפך. אנחנו חיים בתרבות שמקדשת את הזמן שלהם בנפרד מאתנו ורואה בכך משהו טבעי. אבל לקחנו את זה צעד רחוק מדי. הניתוק שאנחנו מקבלים בכזו הבנה לא באמת נועד להיות כל כך מוחלט. זה לא מה שהטרום-מתבגרים, או המתבגרים, שלנו צריכים. הם עדיין צריכים אותנו בקשר עמוק ובלתי תלוי. הם צריכים את הזמן איתנו, הם צריכים אותנו. בתקופה כה סוערת של שינויים דרמטיים שהמוח עובר, המתבגרים שלנו זקוקים למגדלור דווקא עכשיו. במו ידינו אנחנו מעודדים אותם לשאת עיניים אל מי שבעצמם זקוקים להכוונה: החברים שלהם. ככה אנחנו מאבדים אחיזה בילדים שלנו, מאבדים קשב, השפעה, יכולת להורות אותם. הילדים הגדולים שלנו צריכים שנמשיך לאחוז בהם. הנה שש דרכים לעשות את זה.
1. הם עדיין צריכים אותנו – בחום, ברוך, באהבה
לאורך היום נרצה להכניס איסוף רגשי של הילד אלינו: רגעים קטנים של חיבור חדש מיוזמתנו. מומלץ במיוחד סביב מעברים ופרידות וכן, זה חשוב גם בגיל הזה. פרידה היא האיום הכי גדול על המוח האנושי, אנחנו יצורים היקשרותיים עד יומינו האחרון. ולכן תמיד נחפש לגשר על המרחק עם האנשים האהובים עלינו. בבוקר אחרי הלילה, לפני פרידה לבית ספר, כשחוזר מהחוג או מחבר. נרצף את הקשר בשפע של חום, בהזמנה לקחת חלק בחיינו, להתקיים בנוכחותנו. כאן יש לא מעט דוגמאות שיתנו מושג סביב ששת שורשי ההיקשרות, שישה צרכים רגשיים עמוקים שהם אוניברסליים לכל אדם באשר הוא, ולמערכות יחסים עמוקות. נמצא דרכים לחדש את הקשר לאורך היום: חיוך, מגע, קשר עין, מחוות קטנות, מילות אהבה, געגוע, למרות הציניות שאולי תגיע מהצד השני. להציע משהו טעים, להיכנס לחדר עם העוגיות שהם אוהבים. נדגיש במיוחד את השורשים העמוקים יותר, שורש המשמעות, אהבה בלתי תלויה, מוכר וידוע: ״קניתי לך את היוגורט שאת אוהבת״. אפשר ליזום סיבוב ביחד למאפיה או לגלידה. להתעניין במה שהם עושים, להיכנס כמה דקות לעולם שלהם: ״תראי לי מה קורה בבראול סטארס״, ״שימי באוטו את השירים שאת אוהבת״. זה אמור לקרות בדברים הקטנים, בלי להתאמץ מדי סביב זה. לנצל את הרגעים שקורים במילא לאורך היום.
2. הם עדיין צריכים אותנו – בהזמנה לתלות בנו, גם בדברים שהם כבר יודעים לעשות לבד.
הילדה שלנו מוחזקת לאורך היום ונדרשת לתפקד בהרבה זירות מבחינה קוגניטיבית, חברתית, רגשית. חייב להיות מקום שאפשר לנוח בו מכל זה. מקום אחד שבו היא יכולה להיכנס, להניח את התיק – פיזית ומטאפורית – ולהיות פשוט היא. בלי ציונים במבחן, בלי הישגים או תוצאות. גם בלי להתחשב, לשתף, להתגונן כדי לא להעלב.
כשאנחנו מציעים לילד מקום משענת, הוא יכול לנוח באמת: ״תן לי את התיק, אני אסחוב לך אותו קצת״, "בא לי לפנק אותך, רוצה שאני אכין לך גלידה בכוס כמו שאת אוהבת?", "סידרתי לך את המיטה כבר צ'יק צ'ק על הדרך", "אתה נכנס להתקלח? בוא אהוב אני אכין לך בגדים ומגבת".
3. הם עדיין צריכים אותנו – בשייכות, בהזמנה להתקיים בנוכחותנו.
שורש השייכות והנאמנות (הנה שוב כאן) התחיל אי שם בגיל שנתיים ונמשך חיים שלמים. נרצה להיכנס לעולם שלהם, ולהכניס אותם לעולם שלנו. מדובר בצורך של הילד, גם כמתבגר, להיות חלק ממשהו גדול יותר, למשל, משפחה. זה מעניק לו ביטחון. הצד השני של שייכות הוא נאמנות, כי כשאנחנו מרגישים שייכים למשהו או למישהו, אנחנו רוצים להיות נאמנים אליו. באופן טבעי מתעורר בנו הצורך בנתינה, לא כדי לקבל משהו. אלא פשוט כי זה עושה לנו טוב. זה ממלא לנו צרכים היקשרותיים. אז נכון, אולי זה היה הרבה יותר קל כשהם היו קטנים ופשוט ישבו על השיש לאפות איתנו עוגה, או קפצו משמחה למראה שפריצר וסמרטוט לניקוי חלונות. אבל גם עכשיו, עדיין יש בהם צורך לקחת חלק. לעשות איתנו דברים. זה יכול להיות משהו קטן כמו לקפוץ לאנשהו ולבקש שיהיו אחראים על המוזיקה בדרך. לשתף אותם במה אני עושה, מה הרגיז אותי היום, מה שימח אותי עכשיו, משהו מטורף ששמעתי. לשתף אותם בסרטון מצחיק שראיתי: "שבי איתי במטבח כשאני מבשלת, רציתי לספר לך משהו ולשאול מה דעתך", "התגעגעתי אליך, אני אעזור לך להעביר את הדברים ותכין שיעורים לידי?" "שלחו לי היום משהו שאני חייבת להראות לך". זה משהו שאני תמיד מזכירה להורים בליווי האישי כי זה משפיע על כל הרבה מישורים: כשהילד משתף פעולה איתנו, מנקה את הכיור אחרי שבישל בחצות הלילה, זה עושה לנו ממש טוב. זה ממלא לנו צרכים בסדר וניקיון. זה גם עושה לנו טוב למשמעות, ולתחושת הביטחון כהורים. אבל לילד שלנו? זה כבר קריטי ממש. הוא צריך לחוות את השייכות הזו של טיפול בסביבה, שמירה ותרומה לבית ולמשפחה. זה צורך התפתחותי שנותן לו ביטחון.
4. הם עדיין צריכים אותנו – ביוזמה על הקשר, בנקיטת פעולה שתחדש את הקשר.
מאוד לא פשוט ככל שהם גדלים אבל זה נכון במיוחד גם עכשיו: הורה צריך להיות תמיד זה שיוזם מחדש את הקשר, האחריות על החיבור היא תמיד עלינו. שם הסמכות שלנו, שם ההובלה ההורית. לא באגו שנפגע, או בהמתנה שיבואו לבקש מאיתנו סליחה. גם אם הילדה ממש התחצפה הפעם, גם אם הילד בוהה במסך כשאנחנו מדברים איתו. אם ממש נעלבנו מהם היום, או הרגשנו שהם כפויי טובה ולא מעריכים, אנחנו עדיין המבוגר האחראי פה. וזה קשוח. לא פשוט להחזיק את זה מולם בזמן שאנחנו פגועים עד עמקי נשמתנו. נצטרך למצוא את המשאבים שלנו כדי לפרוק את זה בזמן ובמקום אחר (חבר.ה, מטפל.ת, טבע, תנועה, תחביב). כי צריכים אותנו כאן עכשיו. המבוגר נועד להיות בוגר יותר מהילד. ולכן, היוזמה על חיבור מחדש גם אחרי קונפליקט – היא עלינו. ילד שמחדש את הקשר באופן קבוע מיוזמתו הוא לא ילד שלמד או הפנים, זה ילד שהתרוממה אצלו הבהלה. החשש שהקשר לא בטוח כרגע, שיש לו תנאי.
אנחנו כבר יודעים שהקשר נמצא מעל לכל, שהסמכות ההורית שלנו מתחזקת כשאנחנו חוזרים להיות מבוגר אחראי בסיפור. אז אפשר לצמצם דברי תוכחה וביקורת, במקום "צאו מהמסך", לעזור להם להכניס שם משהו אחר: "בואו לסיבוב גלידה", או ״ממש כעסתי קודם, הייתי צריכה להירגע לבד במטבח. בוא נראה הערב משהו מצחיק יחד״, "אני רוצה לספר לך משהו שקרה לי בעבודה אתמול". אם אנחנו שומעים אותם (או אותנו) רבים בלי הפסקה: "וואי כולם פה צריכים הפסקה, בואו נצא להליכה מהירה / סיבוב בפארק״, ״יאללה פופקורן וסרט״.
5. הם עדיין צריכים אותנו – בהובלה אמיתית: שנדע להסתכל מעבר להתנהגות שלהם, לשמוע מעבר למילים.
זה אומר להביט רחוק, להסתכל בעומק, לקרוא תסכולים שמתחת לפני השטח. לזכור שאנחנו רואים זה רק קצה הקרחון של מצוקה הרבה יותר גדולה שנמצאת מתחת. להשקיט פרשנויות אוטומטיות של "איך הוא מדבר אלי", "היא בחיים לא תלמד", "מתי הם ידעו להסתדר כבר ביחד". להבין שברגע שיש תסכול במערכת, הוא חייב לצאת איכשהו, אנחנו רוצות שהוא ייצא. זה היה נכון בגיל שנתיים וזה תקף עכשיו שבעתיים. אחת הדרכים לזה היא לעשות פעולה שלא במטרה להשיג תוצאות, ניקוד, הישגים. בלי חברים שמצריכים החזקה רגשית-חברתית. סיבוב בטבע או בחוץ זו דרך מעולה, גם הומור, צחוקים, משחקי חיקויים. יצירה, ריצה, משחקי כריות, בישול ואפייה ועוד – אלו דרכים בהן המוח מניע רגשות הלאה במערכת הרגשית, ומאפשר פורקן שלהם החוצה.
6. הם עדיין צריכים אותנו – במקום לרגש.
המערכת הרגשית שלהם מתחילה להיות ממש סוערת. יש לזה סיבה, יש להם תפקיד, לכל רגש יש תפקיד. הרגשות שלנו נועדו לבגר אותנו, להכניס מורכבות לחיינו, להשהות אימפולסיביות, למתן תגובות. לרגשות שלנו יש עבודה לעשות. במיוחד הרגשות המכאיבים יותר: עצב, געגוע, אכזבה, מחסור במישהו או משהו שנלקח מאתנו, אבל על מציאות שאנחנו לא יכולים לשנות. אפשר לקרוא על זה קצת כאן. אנחנו המקום הבטוח שבו יבוא לידי ביטוי כל טווח הרגשות, בשביל זה אנחנו כאן. לא כשק אגרוף, נשמור על הצרכים שלנו, אבל נעשה את זה בזמן אחר, כשכולם רגועים כבר. כרגע הילד שלנו פורק את הקושי שלו, מבטא תסכול או כעס על המורה, על המאמן, על החבר. איזה מזל שהוא פורק את זה. איזה מזל שזה קורה אצלנו כאן.
זה לא קל, אבל זה כן פשוט. גם ובמיוחד כשהם גדלים, כשדברים נהיים יותר מבלבלים – התשובה היא אנחנו, היא בנו, תמיד. התשובה היא בקשר איתנו. הוא יתמוך בהם ברגעים הקשים. הוא יעניק להם תנאים להבשלה. הוא יהיה שם עבורם במשך חיים שלמים, ובשאיפה, גם הרבה אחרי.
חיבור לפני חינוך, תמיד.
כאן אפשר להוריד קובץ פתקים להדפסה, כדי שתוכלו לזכור ליישם את זה ברגע האמת.
וכאן אפשר לקרוא עוד פרטים על הליווי האישי בזום, כדי שתוכלו ליישם ולתרגל איתי ביחד.
