מכה לתינוק החדש, דחיפה לאחות שלקחה לה משחק, זריקת חפצים בבית ועוד: אחד הדברים שיותר מדאיגים אותנו כהורים היא תוקפנות מילולית או פיזית של הילד/ה. מאיפה היא מגיעה?
ומה המשמעות שלה להמשך?
כולנו רוצים לגדל ילדים שמבינים קודי התנהגות חברתיים, שיודעים לשלוט בעצמם וברגשות שלהם, שפורקים אותם בצורה מיטיבה.
אבל איך זה קורה בפועל?
מה נוכל לעשות כדי לוודא שהילדים צומחים מהשלב הזה בצורה בריאה?
איך נבטיח שהם לוקחים איתם את המיומנויות הללו לחיים הבוגרים, בלי לשלם מחירים כבדים של רצייה חברתית, ויתור על הצרכים שלהם, חוסר ביטחון ועוד?
שנת 2019 הייתה אחת מאתגרות אצלנו בבית, עם כל הסיבות הטובות שיש: חזרה לאיטליה היישר לקוביד, מעברים שעשינו גם פה בין בתים ובתי ספר, גירושים.
רציתי ללמוד מעבר למה שהביא אותי עד הלום.
אחרי שהכנס השנתי של מכון ניופלד להיקשרות הסתיים, החלטתי לקחת קורס שלם של ניופלד שעוסק באגרסיה, ושם – שם כבר דברים התחברו עבורי באופן פורץ דרך.
הדברים קיבלו משנה תוקף אחרי השביעי באוקטובר, עם עליה במקרי האגרסיה בקרב ילדים בישראל וגם מחוצה לה.
בואו נדבר על אגרסיה
אגרסיה יכולה להראות אחרת לגמרי בגילאי שנתיים, חמש, שמונה, או בגילאי העשרה.
זה מוכר לכולנו כך או אחרת: מכות, דחיפות, חטיפות צעצועים, נשיכות, השתטחויות, צעקות.
בגילאים מתקדמים יותר גם קללות, דיבור מזלזל, חוסר סבלנות, קוצר רוח, ציניות, עלבונות.
מזהה את הילד שלך פה קצת?
הרבה פעמים התנהגות כזו יכולה להפעיל אותנו ולגרור אגרסיה גם מאיתנו: חוסר סבלנות, הרמת קול ועוד.
זה קורה בעיקר כשהצרכים שלנו במחסור, בין אם זה רעב, עייפות, מנוחה (במיוחד בשנים הראשונות), וגם משמעות, כבוד, הדדיות, ביטחון בהורות.
מלחמה.
כמובן שהילד זקוק לוויסות שלנו כשהוא באגרסיה, וזה יכול להיות מאוד מאתגר להיות שם בשבילו כשאנחנו מופעלים בעצמנו.
מה שמתחיל לעתים בטונים הכי נעימים ובהבטחה לעצמנו שהערב הזה ייגמר בטוב, מגיע למקום אחר לגמרי מזה אליו כיוונו.
ידע הוא כוח, הבנה היא כוח
מה שמצאתי עוזר במיוחד הוא הבנת המנגנון שעומד מאחורי אגרסיה.
נחשפתי אליו לפני 9 שנים והמוח שלי עף!
הייתי בהלם מכך שהידע הזה לא בחוץ שם, ידעתי שהוא צריך להגיע לכל אישה ואדם.
מאז אני לומדת אותו מכיוונים שונים וכל פעם שאני חושבת שזהו, כבר חרשתי את זה מכל ההבטים, אני מופתעת לגלות רבדים נוספים.
ואולי זה גם כי הילדים משתנים, ואנחנו איתם, וכך עם נקודת המבט שלנו על הדברים.
אז חשוב לי לציין כבר מעכשיו – הידע התיאורטי הוא נפלא, אבל הוא מצריך תרגול תמידי ולכן גם הרבה חמלה לעצמנו. מחקרי המוח יחסית חדשים (40 שנה), והם עדיין רחוקים מהאופן שבו הסביבה שלנו עדיין פועלת היום. הם בוודאי לא היו שם בדרך שבה אנחנו גדלנו, ואליה התגובות האוטומטיות שלנו הולכות.
קחו את מה שתקראו כאן, תנו לזה לשקוע, ואני פה כמובן לשאלות.
מהי אגרסיה?
אגרסיה נוצרת כי משהו לא עובד, ולא כדי לגרום למשהו לעבוד.
זוהי התפרצות של אנרגיית תקיפה שמקורה:
תסכול.
אגרסיה = תסכול (הורים מספרים לי שהם כותבים את זה על פתק ותולים במקומות אסטרטגיים בבית, שווה לנסות).
זו לא ילדה שלא יודעת גבולות, או בודקת אותם.
הוא לא לא-שם עלינו והוא לא גם יגדל להיות אגוצנטר חסר התחשבות.
חשוב לנטרל את הסיפורים הללו שעולים לנו בראש, כי הם מכניסים אותנו ללופ שלא מאפשר לנו לווסת את הילד, והרבה פעמים אפילו להפך.
מוכר? מוכר.
תסכול = חוסר יכולת לשנות את המציאות:
– בעצמי (אני רוצה לצאת עם קצר ביום חורפי)
– באחר (אני רוצה שאמא תישאר לידי ולא תלך לעבודה)
– בסביבה (המים רטובים, לא התקבלתי לנבחרת או לעבודה שרציתי)
איזה תסכולים כבר יש לילד שלנו? אוהו המון!
לאורך היום יש אינסוף מצבים בהם הוא נדרש למציאות שהוא לא בחר והוא גם לא יכול לשנות.
ילדים גם נמצאים בתהליך למידה מואץ, וזה כשלעצמו, מגביר תסכולים כי אין למידה בלי טעויות בדרך.
היווצרות תסכול במערכת הוא תהליך רגשי, לא התנהגותי:
ילד פועל באגרסיה כי הוא מתוסכל, ולא כדי להשיג משהו.
ולכן כשאנחנו מנסים לשלוט באגרסיה באמצעות התוצאה שלה: סנקציה, עונש, פרס > זה פשוט לא עובד.
זו בעצם הבעיה המהותית ביותר בגישה ההתנהגותית הרווחות כיום שכולנו מכירים.
וזהו כוחה הרב של גישה התפתחותית שמסתכלת לעומק ומביאה בחשבון תהליכים סמויים מן העין שעוברים על הילד שלנו.
אבל המקור הכי גדול לתסכול, רוצה לנחש?
פרידה = איום על היקשרות מדמויות משמעותיות בחיינו.
קבלו את המודל ששינה את חיי וחייהם של הורים רבים אחרים: מעגל התסכול.
דמיינו לעצמכם שאתם בבית, נגמר זמן מסך להיום והילד מבקש עוד קצת.
זה יכול להיות גם עוד ממתק, או להמשיך לשחק במקום להיכנס להתקלח או לחזור מחבר הביתה – כל דוגמא אחרת של מציאות לא רצויה שהילד שלך נתקל בה.
בונוס: אפשר לקחת דוגמא שמצריכה ממך התמודדות בחיים כיום: בזוגיות, עם המשפחה, עם חברות או החברים, בעבודה.
הילד לא יכול לשנות את המציאות, תסכול נכנס למערכת, ככה זה נראה:
ד"ר גורדון ניופלד מדמה את זה למעגל תנועה, שאליו תסכול נכנס – ומחפש יציאה. זו נקודה חשובה!
רגש הוא בסופו של יום אנרגיה, והיא תצטרך להשתחרר מהמערכת, התסכול יחפש דרכי יציאה.
ככה המוח שלנו בנוי, להתחסן ולהתפתח מתוך מפגשים עם תסכול = מפגשים עם מציאות שלא נוכל לשנות, אלה הם החיים.
העניין הוא שבחברה שלנו יש יותר מדי מבוגרים שמעולם לא באמת התבגרו.
כשהיינו קטנים אמרו לנו לא לבכות, שרגש זו חולשה, שאין מה לעשות עניין מכל דבר ו"תן חיוך, הכל לטובה" > במקום ללמד אותנו לעבור בתוך הרגש עצמו ברגעים הקשים = הדרך היחידה להתבגר ולהתגבר.
התוצאה?
ההוא ששולף סכין בקרב על חניה, נשבר מפיטורים, מקלל בכביש.
זו שמתקשה במשך שנים להתגבר על פגיעה מחברה טובה, לא מתרוממת מלב שבור או מקידום מובטח שלא קיבלה.
תסכול חייב לצאת מהמערכת, כך או אחרת.
ואם לא הוא ייצא? אנחנו בבעיה.
נהפוך למבוגרים מגוננים, אדישים.
מוגנים מפני כאב אבל גם חסומים מלהרגיש שמחה, התלהבות, הנאה, התרגשות – בשיא עוצמתן.
אנחנו חסומים מפני חיים בשיא הפוטנציאל האנושי שלנו.
עד כדי כך.
ברגע שתסכול נכנס למערכת, יש לו שלוש נקודות יציאה אפשריות:
1. שינוי המציאות.
הילד ינסה לשנות את המציאות: בבכי, במו"מ, בהבטחה, בפרצוף מתוק, בטנטרום, בעצבים. הוא ינסה וינסה ובסופו של דבר – הוא יצליח.
נבחר לתת לו את המסך או הממתק וזו אופציה לגיטימית בהחלט.
אם היא ממלאת לנו צרכים אין מה לפחד ממנה.
היא לא מבלבלת את הילד ביחס לגבולות, והיא בטח לא מערערת את הסמכות שלנו.
*אגב, מה שכן מערער אותה זה הורה באגרסיה שחוזר להיות ילד בן 6 מול הילד שלו, וזה קורה לכולנו.
אבל בואו נשים את זה כאן כדי שיהיה ברור: שם אנחנו לא בוויסות, לא בשליטה, לא בסמכות.
אז המציאות השתנתה, הילד קיבל מה שרצה, אין יותר תסכול – מהמם!
נפתרה הבעיה.
אבל מה אם הפעם החלטנו שהגבול קשיח, או שהמציאות לא מאפשרת גמישות. שאין עוד מסך \ ממתק, מה עכשיו?
2. המציאות לא משתנה > אגרסיה.
התסכול יישאר במערכת ויעבור ליציאה השניה במעגל התנועה: התקפה.
נניח ואמרנו לילד משהו כמו: "אין שום מסך יותר וגם לא מחר וגם לא מחרתיים וקדימה לטוס לי מהעיניים ולהיכנס להתקלח".
כרגע הוספנו תסכול על תסכול.
עכשיו הילד מתוסכל מהמציאות שהוא לא יכול ההיקשרותי מולנו.
המוח הקדמוני שלנו לוקח את הילד למצב של מלחמה הגנתית בלי לדעת שאין כאן באמת שום אריה בג'ונגל ואין סכנה הישרדותית.
מה לא כדאי לעשות?
במצב הזה אנחנו עלולים להיגרר איתו לאגרסיה משלנו.
זוכרת את הסיפור שמסתובב לנו בראש עם שיפוטים ופרשנויות? זה הזמן להיזכר בו כדי להרגיע את עצמנו, לזכור שזו לא המציאות כרגע.
זה רק הסרט שהמוח שלנו אוטומטית רץ אליו.
האמת היא שכשהילד שלנו נכנס למצב אגרסיה, המערכת הרגשית שלו מוצפת וההוא הכי לא פנוי בעולם לשמוע אותנו עכשיו.
ניופלד מתאר את זה על פי סקירות מוח כאילו כל החלק של המוח החושב הקוגניטיבי – מנוטרל לחלוטין, אפס פעילות חשמלית.
ברמה שאם היינו מסירים את החלק הזה כרגע, לא היינו מרגישים את זה מבחינה תפקודית!
עד כדי כך טעינו בלתת מקום למוח החושב על חשבון המוח המרגיש.
אין קוגניציה בלי רגש.
תהליכי הלמידה וכל התפקודים הגבוהים כמו פתרון בעיות, עבודה בצוות, דחיית סיפוקים וכו׳, מתחילים קודם כל במערכת הלימבית, מרכז הרגשות שלנו במוח.
ולכן – בלי חפירות לילד, בלי לחזור על החוקים, בלי תוכחות, האשמות, שיפוטים: "היה לנו הסכם", "כל פעם אותו הדבר איתך", "למה אתה תמיד עושה לי את זה" ושות' > ברכותיי, אנחנו מדברות עם עצמנו כרגע.
בואו נחסוך את כל זה.
מה כן? נחפש את היציאה הכי מהירה מהסיטואציה, במינימום נזק להיקשרות.
למה? כי מההיקשרות אחר כך יגיע הכל: הגבולות, הערכים, הסמכות. לא עכשיו.
זה השלב שבו אני אומרת להורים – צאו מהחדר, תדליקו מסך, תנו עוגיה, תנשמו עמוק, תשימו שיר. *כל דבר* שיעזור לכם להירגע כרגע וימנע התפרצות. חינוך – יחכה לאחר כך, חינוך יבוא מתוך חיבור, תמיד.
וכן, זה מנוגד לגמרי לכל מה שגדלנו עליו. וגם למה שעדיין מטיפים לו מסביב.
אבל איזה מזל שאתם כאן כדי לעשות דברים אחרת.
3. המציאות לא משתנה, הילד משתנה > הסתגלות.
האופציה השלישית של תסכול לצאת מהמערכת היא זו שבשבילה התכנסנו כאן.
במקום להיות בניתוק עם הילד, אנחנו נעשה בדיוק את אותה פעולה: נכבה מסך, נמנע ממתק, אבל הפעם נעשה את זה בחיבור, ולא בכוחניות.
נגיד משהו כמו:
הורה: "סורי אהוב אין יותר ממתק היום".
ילד: " אבל אני רוצה! אחרון להיום!
הורה "אני יודעת, זה כל כך טעים \ אתה מת על סמי הכבאי"
ילד: "אז אפשר??"
הורה: "לא חיימי אני מצטערת אוף, איזה באסה שאי אפשר עוד"
והילד כאן יבכה, יצעק, יהיה באגרסיה, אבל!
אם אנחנו נהיה שם בנוכחות איתו בתוך הזעם והתסכול, אם רק נאפשר מקום לרגש שלו, לא נרוץ לפתור לו את זה, לא נסיח את דעתו, וגם לא נפנה לו גב וניצור ניתוק היקשרותי –
אז – ורק אז – יקרה דבר מדהים במוח.
המוח ינסה שוב ושוב ולשנות את המציאות וייתקל במבוי סתום, בדומה לפול גז בניוטרל.
אחרי כמה דקות בתוך המצב הזה, הוא יגיע לבלוטת קסם שממוקמת באמיגדלה, מרכז הרגשות במוח, ונקראת נקודת חוסר התוחלת – נח"ת.
עכשיו המוח מבין שזהו, אין יותר תוחלת למאמצים לשנות את המציאות, המציאות לא תשתנה.
המוח ייאלץ להשתנות בעצמו.
ככה ורק ככה מתרחשת הסתגלות אמיתית.
ככה נבנה חוסן נפשי להמשך החיים.
מה קורה בנקודה הזאת? זהב טהור מגיע = דמעות של עצב.
הילד יעבור מבכי זועם, אודם בלחיים וכו', לבכי מתייפח, מתרפק של עצב עמוק, כמעט אבל
על המציאות שהוא לא יכול לקבל.
שפת הגוף שלו תתרכך, הוא יהיה יותר ניכון לקבל מאתנו נחמה, חיבוק, מגע
ועכשיו הוא יהיה גם פנוי לפתרונות אחרים ("אז אפשר יוגורט במקום?" \ אפשר לשחק היום קצת באמבטיה?").
נקודת חוסר התוחלת
כמובן שהחיים שלנו צריכים להמשיך, לא תמיד יש לנו פניות וזמן לכל הדבר הזה וזה בסדר.
השאיפה היא לא תמיד, לא בכל פעם.
פעמיים-שלוש בשבוע, החל מגיל שנתיים ואילך, נרצה לתת לילד להתמודד עם מציאות שהוא לא יכול לשנות, בתנאים בטוחים אתנו ובליווי שלנו.
אנחנו משתנים על ידי המציאות שאנחנו לא יכולים לשנות.
ואני לא באמת יכולה לסיים בלי לדבר על עצב ובכי, אחד העולמות שהתעמקתי בהם בשנתיים האחרונות.
עצב
הרגש הכי חשוב שיש לנו במוח, הרגש היחיד שמחולל בנו טרנספורמציה עמוקה ומאפשר שינוי.
נח"ת נרשם במערכת הלימבית > היא משגרת אות לבלוטות הדמעות > העיניים שלנו מתחילות לדמוע.
ככה נבנה חוסן אנושי, ככה המוח רושם לעצמו שהוא שרד והתגבר על זה, והוא יתגבר גם בקושי הבא.
רק 25 אחוז מהמוח מפותח בלידה. הסיבה לכך היא שהילד יצטרך להתמודד עם הרבה מאוד חוסר תוחלת בעתיד.
הוא צריך מגרש אימונים בטוח, סביבה שלא פוחדת מהעצב שלו, שלא מנסה לקחת את הקושי ממנו, שמבינה את החשיבות של מקום בטוח לרגש.
התפקיד שלנו הוא לספק את התנאים המתאימים לכך.
לזמן את הדמעות שלו ולאפשר לו גישה לרגש, בלי לפחד מזה.
מסיימת כאן למרות שיש עוד המון מה להרחיב בהקשר הזה: על פגיעות והעדרה בחברה שלנו, המחיר שאנחנו משלמים על כך.
על לבבות משוריינים של הילד שעלינו לרכך (מכירות את "מה אכפת לי?" הנה שריון שנצטרך למוסס), על אינטגרציה רגשות מעורבים שנרצה לזמן.
לסיכום
- אנחנו משתנים על ידי מה שאין באפשרותנו לשנות
- נרצה לעזור לילד שלנו להגיע לדמעות שלו, לעזור לו להגיע לנקודת חוסר התוחלת שלו
- בכי ודמעות הם סימן לטרנפורמציה אנושית, הם לא הבעיה, להפך! הם סימן שהכאב מאחורינו, או כמו שלאו אמר לי פעם: "הבכי הוא התרופה".
ואם היית רוצה להכניס את כל זה גם אליך הביתה, אני פה בליווי האישי בזום.
