חלק ב׳ | שורשי ההיקשרות: איך לחזק את הקשר עם הילד ב – 6 צעדים
*כדאי לוודא שקראת את המאמר הקודם על היקשרות לפני החלק הפרקטי במתואר במאמר זה.
אוקיי היקשרות זה מעניין. מה בתכל'ס?
בתכל׳ס סביר להניח שאתם כבר עושים לפחות חלק מזה, בלי לדעת. היקשרות היא אינסטינקט הישרדותי שטבוע בנו. הרבה ממנו נובע מאתנו באופן טבעי, בלי שנקדיש לכך מחשבה.
יש לנו שישה שורשים היקשרותיים, שישה צרכים רגשיים שמתפתחים מלידה ועד גיל שש (ועד בכלל).
הם מבוססים על שלבי התפתחות המוח בגילאים אלה.
ייעודם הוא לאפשר לתינוק מענה לצרכים בקרבה, במגע, בביטחון, שיעזרו לו לשרוד, להתפתח ולפרוח במלוא הפוטנציאל. הוא לומד לאחוז בנו חזק, ובהדרגה להרגיש קרוב אלינו, ההורים או הדמויות ההיקשרותיות שלו, גם כשאנחנו רחוקים פיזית.
נרצה לעשות את זה בנדיבות, בשפע. להזמין את הילד לנוח אצלנו בקשר חם ורך, בלי לחשוש מפינוק-יתר, או מנטילת העצמאות שלו.
לזכור שעצמאות אמיתית, בלי מחירים כמו רצייה, מגיעה כשהילד שבע רגשית. כשהוא יודע שיש לו על מי להישען גם ברגעים הקשים שלו, לא רק כשהכל עובד טוב וחלק.
המוח שלו מחווט לקבל מאתנו כמה שיותר אותות של ביטחון, כדי שיוכל להבשיל לאט לאט ולהתפתח במלוא הפוטנציאל.
וזה לוקח זמן.
מטרת-העל שלנו היא לחזק את השורשים בשנים הראשונות, בזמן השגרה. לאורך היום, כמה שאפשר, כמה שיותר. במחוות קטנות, ברגעים קטנים שבמילא קורים בחיים עצמם, זה רק עניין של מודעות.
ככל שנחזק אותם יותר, נקבל לא רק את כל המתנות המופלאות שבהיקשרות בטוחה, אלא נרוויח גם התמודדות קלה יותר בטנטרומים או קונפליקטים.
בניגוד לכל מה שאמרו לנו, ולמה שמרבית הסביבה שלנו עדיין מאמינה בו, תקופות קשות בבית הן בדיוק הזמן להגביר את הווליום על כפתור ההיקשרות, עד למקסימום.
שימו לב:
- השורשים מצטרפים זה אל זה ככל שהילד גדל. כלומר, ככל שהוא מתפתח וצומח, כך יש לו יותר דרכים לאחוז בנו ולהישאר קרוב, גם כשאנחנו פיזית רחוקים.
- השורשים לעולם לא מפסיקים לחיות בנו: נולדנו יצורים היקשרותיים ולנצח נישאר כאלו. באמצעותם הילד ירגיש מחובר אלינו גם הרבה אחרי מאה ועשרים, אולי יש הורה או דמות קרובה שאיבדתן וחיה עדיין בלבכן, מלווה אתכם ברגעים קשים או בהחלטות שונות לאורך חייכם.
ששת שורשי ההיקשרות שעוזרים לנו לבנות קשר עמוק עם הילד הם:
1.לידה עד שנה – השורש החושי. להיות עם. כשהתינוק שלנו נולד, הוא זקוק להיקשרות קודם כל ברמה החושית: מגע שלנו, קשר עין, חיוך, טעם החלב. הוא לא יכול לדבר עדיין, הדרך היחידה בה הוא יכול לתקשר איתנו היא כולה דרך החושים, בין אם זה צחוק, בכי על סוגיו השונים, הבעות, מבטים. הקול של אמא או אבא כשאנחנו לידו, כשאנחנו נכנסים לחדר, הריח שלנו, של הטטרא או הדובי, מוזיקה, שירים, דקלומים, טקס אמבטיה עם שמנים ועיסוי (זרמו איתי), שיר ערש, מנשא, ליטופים, טעימות ראשונות של אוכל, ועוד ועוד.
חמשת החושים עוזרים לילד ליצור איתנו את הקשר הבסיסי והראשוני, הם עוזרים לו להיות קרוב, להיות עם הדמויות ההיקשרויות שלו.
איך נחזק את השורש החושי?
חדשות טובות: אתן כבר מחזקות אותו! בלי לדעת אפילו. כל מה שקשור במגע, ליטוף, חיבוק, תנועה, ערסול, שקשוק, טפיחות, נשיקה, יד על הכתף. אפשר לשמוע מוזיקה ביחד, לצאת לטבע יחד, לקרוא סיפור, לשחק, ליצור, לשיר באוטו, מלחמת דגדוגים, ריקודים, הכנה של משהו במטבח – מאוד חושי כי כולל גם חוש הראייה, גם טעם, גם ריח.
כשהתינוק שלנו נולד זה בא לנו באופן טבעי, ודי מהר אנחנו שוכחים מזה. לחצי החברה דוחפים אותנו להתחיל לקנות לילד ידע וכישורים, להכשיר אותו לפרט מתפקד בחברה, תוך התעלמות מוחלטת מהקצב הטבעי שיש לתהליכים (שלא יתרגל על הידיים, שלא יהיה מפונק, אימוני שינה מגיל חודשים ספורים, כמה טעינו בדרך!).
כל דבר שקשור בחושים – מחזק את ההיקשרות. הכי בסיסי, הכי פשוט. זה עניין של מודעות ותשומת לב.
זכרו את זה גם עם הילדים הגדולים יותר, הצורך שלהם בחיבור חושי אלינו לא נעלם, הוא רק נראה אחרת.
פזוכרים שאמרנו שההיקשרות לא מפסיקה בגיל הרך אלא נמשכת כל החיים?
כל הטקסים שנמצאים בתרבות, בדת ובמסורת, החגים, הארוחות המשותפות עם אוכל, שירה, צחוק, כל אלו מבוססים ישירות על השורש החושי.
גם בדייט ראשון יש את המוזיקה בבר, קשר העין, טעם הבירה ואור נרות, כך גם בזוגיות כמובן. אם חייכנו למישהי בתור לרופאה, או בקופה בסופר כשיש לנו רק מצרך אחד ונשמח לעקוף – יצרנו היקשרות.
2. גיל שנה עד שנתיים – שורש ההידמות. להיות כמו. בשנת החיים השנייה הילד צריך דמות שיוכל להידמות אליה (מודלינג), זה השלב שהוא הבסיס לכל למידה: ערכים, מוסר, גבולות. הפעוטה שמדדה בנעליים של אמא\אבא ומתחילה לדבר בטון כמונו? זה זה. בשלב הזה יעמדו לרשותם המשחקים הכי יקרים, וכל מה שיעניין אותם זה הארנק של אמא, משקפי השמש של אבא, צרור מפתחות זה בכלל וואו.
איך נחזק את שורש ההידמות?
בשתי דרכים: נייצר דמיון, ונאיר דמיון בינינו לילד. תכונות ואהבות משותפות, למשל "לשנינו יש עיניים ירוקות", "שתינו אוהבות מאפינס שוקולד". לשבת לאכול ביחד משהו ששנינו אוהבים ולהגיד את זה, למרוח לייק לשתינו, להתלבש אותו דבר, לעשות את אותו דבר וכו'.
הבונוס: שוב, אנחנו נמשכים טבעית למי שדומה לנו. כולנו טיילנו בחו"ל ותוך כמה דקות שיחה עם אנשים חדשים מצאנו מכרים משותפים מהשכונה, מהצבא. תחביבים משותפים הם בסיס חזק לזוגיות ולחברות. אם כולנו נלך לכבוד יום ההולדת של סבתא לסדנת בישול, או לסשן צילומי חוץ (אין לי מושג מאיפה קפצה לי הדוגמא הזו אבל עכשיו אני שוקלת בחיוב) – אנחנו מחזקים היקשרות דרך גם השורש החושי וגם דרך שורש ההידמות – ואפילו דרך השורש השלישי! שורש השייכות.
3. גיל שנתיים-שלוש: שורש השייכות והנאמנות. להיות חלק מ…. עכשיו דברים מתחילים להיות מעניינים יותר.
הילד שלנו צריך לדעת שהוא שייך למשהו גדול יותר כמו משפחה, ולהפגין נאמנות כלפיו (מי שזוכרת את סדרת שת"פ עם ילדים שכתבתי בעניין).
כשטוב לנו ואנחנו מרגישים שייכים, מתעורר בנו הצורך הטבעי להיות בנתינה.
זה אינסטינקט הישרדותי שטמון בנו – להיות טובים עבור אותה דמות.
זה יכול להיות בן משפחה, בת זוג, מקום עבודה או קבוצת כדורגל שאנו אוהדים.
נרצה לפעול למענם ולשתף פעולה, לא כי אנחנו זקוקים למשהו, אלא פשוט כי זה ממלא לנו צורך.
זה עושה לנו טוב.
כל זה מתחיל לקרות ממש עכשיו. זה הבסיס לשיתוף הפעולה של הילד איתנו.
במקביל, בגיל שנתיים מתעורר אצלו גם הרצון הנגדי, שקיבל את השם ׳גיל שנתיים הנורא׳.
הוא יכול להרגיש מתיש ביותר אבל הוא בריא וחשוב מאין כמוהו, בזכותו הילד מתחיל לגבש זהות ולהבין מיהו בעולם הזה. מה ממלא לו צרכים, מה עושה לו טוב.
כי אם הוא פשוט יגיד ״כן״ להכל, אין לו שום זהות משלו.
אז אנחנו שומעים ממנו ״לא״ – והרבה.
חשוב ביותר לתת לזה מקום, וחשוב לדעת לעזור לו להתמודד גם עם מציאות שהוא לא יכול לשנות.
זה קורה במערכת הרגשית, בתהליך שתיארתי במאמר ״אגרסיה ותסכול | מאמר חובה לכל הורה שאצרף מטה.
איך נחזק את שורש השייכות? נכניס את הילד לעולם שלנו, ניכנס אנחנו לעולם שלו. ניתן לילד לקחת חלק בעולם שלנו ונשתף אותו במה שעובר עלינו. כל מה שקשור בעבודות הבית, לעזור לנו, לקחת חלק, להזמין אותו להתקיים בנוכחות שלוו תוך טשטוש הפרדת עולם מבוגרים וילדים: "בואי שבי לצייר לידי בזמן שאני עובדת על המחשב", "תהיה איתי כמה דקות כשאני מקפלת כביסה, אני חייבת לספר לך משהו מצחיק שקרה לי היום".
שימו לב לשורש השייכות בחייכם הבוגרים, במערכות היחסים הקרובות שלכם, מקום העבודה, קבוצות עם תחביבים משותפים וכו׳.
4.גיל 4: שורש המשמעות. בגיל 4 אנחנו נכנסים לשורשים העמוקים יותר של ההיקשרות, אלו שלא כל הילדים לצערנו זוכים לחוות. רוב מערכות היחסים של הילדים שלנו, ובמיוחד עם קבוצת השווים בני גילם, יגיעו עד לשורש השייכות או השורשים שלפניו.
כאן, לעומת זאת, הילד שלנו כבר צריך להרגיש משמעותי, שיש לנוכחות שלו משמעות עמוקה בחיינו.
איך נחזק את שורש המשמעות? נספר לה כמה היא משמעותית וחשובה עבורי, איך הוא שינה את החיים שלי והם לא היו נראים אותו דבר בלעדיו. סיפורי לידה והיריון מאוד אהובים עליהם. שבחים בצורה נכונה המתארים פעולה וערך, מה הייתי עושה בלעדיך אם לא היית פה עכשיו? מי היה מוזג לי כוס מים \ מרים את המוצץ לתינוקת. וגם – חשבתי עליך באוטו כששמעתי שיר שאת אוהבת ברדיו וכו'.
5. גיל 5: שורש האהבה שאינה תלויה בדבר. בגיל 5 הילד מתאהב בנו! הוא מצייר לנו לבבות, רוצה להתחתן איתנו, "אמא את יפה", "אבא איזו חולצה יפה" וכו'. זה מה שפרויד בזמנו הגדיר כשלב האדיפלי, היום אנחנו יודעים שזו לא התאהבות רומנטית אלא כזו שיש בה אינטימיות רגשית עם הדמות ההיקשרותית.
זה שורש מרגש ביותר! שבו, אם הכל התפתח כשורה עד כה, הילב שלנו מוסר לנו את הלב שלו! זה מה שמאפשר לנו להורות אותו מעתה ועד עולם (לא משמעת או גבולות או כל דבר כזה).
אבל אליה וקוץ בה:
יש לנו גם עליה בקונפליקטים בגיל הזה, ובדיקה של ההיקשרות (ולא של גבולות, כמו שנהוג לחשוב).
הילד זקוק לאהבה שאינה תלויה בדבר, לדעת שהוא אהוב ללא קשר להתנהגות או למילים שלו.
מצד אחד, יש כבר ביטחון בקשר והילד יודע שהקשר יכול לשרוד את הקונפליקט. מצד שני, ברגעי המשבר, זה בדיוק מה שהוא יבדוק:
האם גם עכשיו, כשעבר על החוקים, הרביץ לאחותו, שיקרה לנו, קשקשה על הקירות – האם גם עכשיו הוא שייך, משמעותי, רצוי, אהוב?.
התשובה שלנו חייבת להיות תמיד כן. היא לא קשורה להתנהגות (שבה נטפל בזמן אחר של רוגע וחיבור).
בדיוק כמו שאנחנו רוצות להיות רצויות ואהובות גם כשעברנו יום קשה והפנים שלנו נפולות.
אז לסיכום השורש: גם להזין את האהבה בכל הדרכים שאנחנו מכירות ובמקביל לוודא שברגעים הקשים – הילד יודע שהאהבה הזו לא הולכת לשום מקום.
איך נחזק את שורש האהבה? בכל הדרכים המוכרות לנו להפגין אהבה 🙂 מילים, קשר עין, חיוך, מגע, ליטוף. ככל שניזום מחוות אהבה כאלו לאורך היום בחינם ככה סתם, כך יהיה קל לילד לשתף איתנו פעולה כשנצטרך לבקש ממנו משהו. זה נקרא איסוף היקשרותי ועוד נדבר על זה בהמשך.
6. השורש האחרון לקראת גיל 6-8 הוא שורש המוכר והידוע. הילד צריך לדעת שיש מקום אחד בעולם הזה שמכיר אותו, את האהבות והחלומות שלו, זה נותן לו ביטחון ומנוחה רגשית. והאמת היא שגם לנו: כולנו אוהבים שמכינים לנו את הקפה בול כמו שאנחנו רגילים, ואפילו ניקח את זה קשה אם בן הזוג או בת הזוג יכינו אותו אחרת. כך גם במנה הקבועה במסעדה או הדרינק הקבוע בבר (למי שעוד שמרו על חיי לילה וכל הכבוד על זה).
איך נחזק את שורש המוכר והידוע? הכי קל בעולם: "קניתי לך את היוגורט שאתה אוהב" – וסגרנו עניין. נראה לילד שאנחנו מכירות אותו ויודעות מה הוא צריך, עוד לפני שיספיק לבקש את זה.
השורשים הללו פועלים בכל מערכת יחסים ולאורך כל חיינו: בזוגיות, במשפחה, במקום העבודה.
תוכלו לקחת כל אחד מהם ולהפוך אותם לכלי רבי-עצמה בחיבור היומיומי עם הילד.
ככל שהילד גדול יותר, ככה יש לנו יותר שורשים לעבוד איתם.
ואנא, אל תעבדו קשה מדי כדי לחפש דרכים להזין אותם. היקשרות היא טבעית, היא פשוטה.
היא אינסטינקט אינטואטיבי שנולדנו איתו ושזורה באופן טבעי בחיי היום יום.
משימתנו היא למצוא את הדרכים שבאות להן בקלות, שממלאות לנו צרכים ועושות לנו טוב – כדי להתחבר ולחזק את הקשר עם הילד.
בכל יום אני מקבלת מהורים פידבקים על האפקט האדיר שזה עשה בבית, וכמה הם מופתעים שצעדים כה פשוטים, מביאים לשינוי כל כך גדול.
זה נכון שבעתיים במצבים כמו שינויים ומעברים, אח חדש, וכמובן – מלחמה.
אני כאן אם תרצו לעשות זאת ביחד בליווי אישי בזום
בהצלחה רבה!
