איך להגביל זמן מסך? איך מנסחים כללים סביב מסכים?

 

• • מה עושים כשהם לא נאכפים?

• • איך אפשר לעבוד מהבית בלי שהילדים יצמדו למסכים?

מאמר שלישי בסדרה | כלים פרקטיים ליישום

ידע הוא כוח, הבנה היא כוח.
אני מאמינה שכשנבין מה קורה בעומקם של תהליכים, יהיה לנו קל יותר להורות את הילד שלנו בתוך היקשרות חזקה, ולכוון אותו לחיים מיטיבים.

אחרי שצללנו קצת לנבכי המערכת הרגשית והצרכים שלנו בשני המאמרים הקודמים, בואו נדבר על הצד הפרקטי של הדברים.
מסכים מהזווית הכה מיוחדת של היקשרות, ותקשורת מקרבת על בסיס רגשות וצרכים.

זיהוי צרכים | הצבת גבולות
נתחיל בזה שכמו כל פעולה אנושית, גם מסכים הם עניין של צרכים.
לפעמים נדליק מסך לילד כי זה ממלא לנו צרכים בשקט, במנוחה.
לפעמים נתחבר אל הילד דרך המסך כי זו גם יכולה להיות הזדמנות לחיזוק שורשים: חושי, הידמות, שייכות > צפיייה משותפת כפעילות מחזקת-קשר.
כניסה לעולמו של המתבגר והתעניינות במשחק שלו, בדמויות, בפרק האהוב בסדרה, עם הרבה חיבור, כיף והנאה.

כשמסך פוגע / לא ממלא לנו צרכים (בהגנה, בריאות, ביטחון), ואם הילד מתקשה לעשות זאת בעצמו, נכבה את המסך – אבל! הכל תלוי באופן שבו עשינו זאת:
גבול אמיתי מציבים ברכות, ולא בכוח.
נהיה באמפתיה עם הילד, לא נחשוש מהבכי:
"אוף זה קשה להפסיק לצפות, אני יודעת",
"אתה כל כך אוהב את סמי הכבאי".
וזהו.
אין מה להזכיר לו את ההסכם או להאריך בהסברים, אנחנו מדברים לעצמנו כי הוא לא פנוי.
כדי להתגבר על התסכול נצטרך פשוט לאפשר לו לעבור בתוכו, להיות שם איתו בזה עד שהילד יגיע לצד השני של הסתגלות.
לא ניבהל מהקונפליקט, נדע שהוא יגיע ונזכור שהוא לא אומר כלום על הילד או על ההורות שלנו.
זה נטו עניין של הבשלה עד שהילד יוכל לגלות דחיית סיפוקים, להתחיל לפתח יכולת לרגשות מעורבים (׳אני גם אוהב לצפות אבל גם יודע שזה מזיק ולכן אכבה׳) ותפיסת מורכבות ביחס למסך.
אנחנו כאן כדי ללמד אותו בינתיים מהו סט האמונות והערכים שלנו בעניין, ולעזור לו ליישם אותם, בהדרגה, לאט לאט.

שורש ההידמות | מודלינג
ברור לכולנו כבר שילדים לומדים הכי טוב דרך הפעולות שלנו ולא דרך המילים שלנו.
אם הם יראו אותנו בהרגלי שימוש טובים במסך, הם יאמצו אותם לעצמם.
זה המקום לבחון, בהתחשב בצרכים שלכם, מהם הגבולות וכללי המסך בבית שלכם:
הגבלת זמן מסך, ארוחות בלי סלולארים אולי, זמן שבו אתם רק עם הילד ואין לו היקשרות מתחרה עם המסך.
למשל, אם יש ריבוי פרצי תסכול אחה"צ \ לקראת הפרידה בערב, זה חתיכת סימן להניח את הנייד שלנו בצד.
אפשר להראות להם שהם לא לבד בקושי הזה:
"וואי לקחתי את הנייד כדי לעשות משהו ופתאום מצאתי את עצמי סתם בוהה באינסטגרם!"
או: "20 דקות עברו ואני במסך בלי לשים לב בכלל, איזה מטורף זה".
המסר הוא:
אנחנו והילד תמיד באותו הצד, אל מול המסך, הצורך בבריאות שלנו.
זה לעולם לא אנחנו מול הילד, כי אנחנו באותו הצד כאן.
לכן אמפתיה היא כל כך קריטית בתוך השיח על מסכים, היא הבסיס לחיבור ולהשפעה שלנו על הילד.

חיבור לפני חינוך, תמיד | דוגמא לשיח בתקשורת מקרבת
מחוץ לסיטואציה משברית, הרבה אחריה, בזמן חיבור ורוגע, אפשר להתחיל לדבר על זה עם הרבה אמפתיה.
להסביר מה קורה למוח. לשתף שזה ממכר גם עבורינו.
להחליט במשותף או להציע לילד מה אפשר לעשות, למשל:
"בזמן האחרון יש הרבה צעקות ומריבות סביב מסך (תצפית),
זה מתסכל אותי ומבאס כי אני אוהבת אתכם (רגש),
אני רוצה שתהנו מהמסך ויהיה לכם כיף.
חשובה לי גם הבריאות שלכם וחשוב לי שנחיה בהרמוניה,
שנצפה במסך בלי שזה יגרור כעס ועצבים (צורך).
מה יכול לעזור לכם לכבד את ההסכם? (בקשה)
שעון חול? טיימר? להחליט מראש מה עושים אחרי שמכבים מסך?
לעשות משהו קטן ביחד?".

"תוכלו גם להעיר לי ולאבא כשאתם רואים אותנו במסך בזמן ארוחה למשל? זה יעזור לנו ממש".

הפרדוקס שבמסך
בפוסטים הקודמים בסדרת מסכים הבאתי את הזווית העדכנית של מחקרי המוח: השפעת המסך על הרווחה הרגשית שלנו.
ראינו כיצד עוגיה שאוכלים לפני הארוחה מכניסה לנו רכיבים לא מזינים לגוף, וגם יוצרת תחושת שובע. כך היא לא משאירה מקום למזון האמיתי.
כך גם המסך, מצד אחד הוא אינסופי וממכר עם תחושה שאנחנו בחיבור ומשמעות עם אחרים: דרך משחקי מחשב, סושיאל מדיה וכו'.
ומאידך, זו תחושה כוזבת. אינטראקציה דרך המסך לא באמת מאפשרת מענה על הצרכים ההיקשרותיים העמוקים שלנו.
אנחנו זקוקים למגע, לקשר העין, להבעות פנים של האדם שמולנו.
הסיפור עם סושיאל מדיה הוא כל כך מסוכן כי הוא גם ממכר וגורם לנו לרצות עוד ועוד מהדופמין הזה.
בנוסף, המוח לא באמת מגיע לרוויה. אנחנו ממשיכים להרגיש שעוד קצת אנחנו שם. לגלול בפיד שאין לו סוף, לספור לייקים, ולהישאר בחוסר-מימוש.

מסכים ומתבגרים | היקשרויות מתחרות
הדבר נכון ומסוכן שבעתיים בגילאי העשרה. זהו גיל של מוכוונות-חברים, שבאה לצערנו הרבה פעמים על חשבון המוכוונות אלינו, ההורים.
יחסים עם חברים בגיל ההתבגרות נתקעים בשורשים הרדודים של מערכת היחסים.
מתבגר נמצא בשלב של גיבוש זהות ומציאת מקום בעולם, הוא לא מסוגל להוביל מתבגר אחר.
המציאות כיום היא כזו של מתבגרים שמוכוונים לחברים בדומה לעיוור שמוביל עיוור.
יש חיבור דרך השורש החושי, יש דמיו. אבל בשורש השייכות ההיקשרות כבר תיתקע. אין נאמנות, אין משמעות, אין אהבה בלתי-תלויה או מוכר וידוע (היום אני חבר שלך, מחר אתה מוחרם).
כאמור, אנחנו לא מגיעים לרוויה בסושיאל מדיה כי אין מימוש אמיתי של הצרכים ההיקשרותיים שלנו. 
אצל מתבגרים המצב חמור פי כמה, כי זה נראה לנו טבעי.
זה המתכון לאובדן דרך עבור הנוער שלנו.
עלינו לאחוז בהם במיוחד עכשיו.
מה שלא סיפרו לנו הוא שדווקא המתבגרים שלנו זקוקים לנו יותר מכל.
הם צריכים את המענה לצרכים רגשיים עמוקים בקשר איתנו. הם זקוקים לחלופות למסך בדמות יציאה לטבע, סיבוב בסופר, עזרה במשהו בבית או בעבודה. כל מה שדיברנו עליו בשני המאמרים הקודמים.

עוד כמה טיפים להפחתת זמן מסך:

 

• • לבטל ביוטיוב את ההמשך האוטומטי לוידאו הבא

• • בכלל – יוטיוב, נטפליקס וכו׳ הם חור שחור שמצריך מודעות וזהירות

• • לבטל נוטיפיקציות בכל אפליקציה אפשרית, להשתיק צפצופים והתראות

• • לחכות כמה שיותר עם טלפון חכם, ההמלצה היא גיל 14 (אני יודעת). 

• • לא לאפשר קבוצות ווטסאפ בלי פיקוח הורי, ורצוי מהסוג שמכיר את הדברים שכתובים פה.

• • לשבת איתם על תכנים שנתקלת בהם. לפתח שיח ביקורתי ביחס לדימוי גוף, למסרים מיניים, מגדריים, לפרטיות ברשת, להקשבה לאינטואיציה שלנו, לרגשות ולצרכים שלנו.
    ככל שהם מתבגרים זה יהיה נגיעה קצרה של כמה דקות פעם, אין שם זמינות ליותר מזה, וזה בסדר – המטרה היא ליצור שיח מתמשך, זו לא שיחה אחת וגמרנו.

• • לגבי פמילי לינק, הגנות בססמא, שליטה על הנייד שלהם וכו׳: אני לא נגד, אבל קחו בחשבון שכל אלו הם עזרים חיצוניים שנשענים על סמכות חיצונית. הם לא נובעים ממשמעת פנימית והטמעה. זה טבעי, ייקח זמן עד שזה יבשיל בילד. אבל זה לא יכול להחליף שיח מתמשך שמדבר על סכנות המסך, על האלמנט הממכר שבו. זה ודאי לא יחליף הזנה של הצרכים הרגשיים שלנו: משחק אמיתי, מנוחה, אינטראקציות פיזיות עם קשר עין ומגע.

לסיכום
מסכים הם לא דבר רע. יש בהם דברים מדהימים שעוזרים לנו בלמידה, ביצירה, בביטוי עצמי או חיבור עם אהובינו.
בדומה לכל הסוגיות הבוערות, כמו סמים, מין, פורנו, אלכוהול, הילד שלנו בכל מקרה ייחשף למה שמסך מביא איתו – במוקדם או במאוחר.
יותר מאשר לשמור ולהגביל אותו, זה עלינו לתת כלים איך כן להשתמש.
ללמד אותו לשמור על עצמו מפני הסכנות.

עולמות ההיקשרות והתקשורת המקרבת נותנים לנו שפע ידע וכלים. חשיבת רגשות וצרכים, אמפתיה, מעבר מבכי של כעס לעצב, פתרון בעיות, מודלינג, שיח מתמשך, ומתן כלים לשימוש נכון.
כולם יעילים שבעתיים מכל אפליקציית ניטור וחסימת מסכים שכה נפוצות כיום.