מה גורם לנו להדליק מסך? מה משאיר אותנו שם?
סדרת מסכים עם 3 מאמרים, הנה המאמר השני. כדאי לוודא שקראת את הראשון קודם.
מסכים חלק ב׳
בגישה היקשרותית: פסיכולוגיה התפתחותית על בסיס מדעי מוח בתחום הרגש
ברור לכולנו שהילדים לא לבד כאן. הם הרי למדו את זה ממישהו: כולנו שם בתוך המסך.
אין לי שום כוונות להטיף כאן על מודלינג (=שורש ההידמות בהיקשרות) כי הכל ידוע וברור, וכי רגשות אשם לא יעזרו לנו לשפר את המצב.
מה כן? חמלה, ידע, והבנה.
סקרנות והקשבה לעצמנו: מה יש שם במסך שמושך אותנו כל כך?
הרי מאחורי כל פעולה אנושית עומד צורך, מה הצורך שהמסך בא למלא לנו?
אני לא מדברת על המובן מאליו, כמו יצירת קשר, בירור מידע, חיפוש הפצת ידע.
בעומק הדברים, מסך הרבה פעמים משמש לנו כהסחת דעת.
זה הניסיון הבלתי-מודע שלנו להשיג שקט, שלווה, לברוח או למצוא הקלה רגעית.
אנחנו מושיטות יד אל הנייד כדי לקבל הפוגה: מהבלגן בבית, מהצעקות על הילד, המריבה עם הבעל / אישה, או הקריזה שחטפנו בעבודה.
אנחנו בניסיון להימנע מהתמודדות שלא באה לנו טוב, או לפצות על תחושה לא נעימה שהתעוררה בנו.
כבר הוכח מכל כיוון אפשרי כמה זה חשוב לתת לרגש לעלות.
לשמר את הגישה לרגשות שלנו, במיוחד אלו שפחות נעים לחוות.
אבל כמה שאין לנו כוח לזה במירוץ היומיומי.
אנחנו מרימים את הנייד לבדוק מה חדש בזמן המתנה באוטו מחוץ לחוג, בתור לרופא, ברכבת, במפגש חברתי.
בכל רגע נתון עם פוטנציאל לריק, לוואקום הכי קטן, הנייד נכנס.
אנחנו אשכרה פוחדים ממה שנפגוש בתוך השקט שישתרר בפנים, מהמחשבות שיעלו, הרגשות שאולי יצופו, למי יש
זמן לזה?
אז אנחנו בבריחה.
ועוד לא הזכרנו היבטים הרסניים של רשתות חברתיות כמו השוואה, מצג שווא, ייפוי והאדרת הטוב, תוך הדרת רגשות קריטיים לרווחה הנפשית שלנו: עצב, תסכול, אכזבה.
כאן כבר נוצרת פגיעה ישירה בצרכים העמוקים שלנו: באהבה עצמית, בתחושת הערך, חמלה, קבלה עצמית, דווקא כשזה נראה לנו תמים ובלתי מזיק.
בואו, בשבילי אינסטגרם, למשל, זו אהבה.
הוא ממלא אותי בהשראה ועונה לי על צורך בלמידה, בתמיכה, בחיבור.
במקביל, השיתופים שלי ממלאים לי צרכים בביטוי עצמי, משחק, יצירתיות, משמעות וערך.
העניין הוא שזה אינסופי: אין לזה תחתית או קו סיום.
אין כאן שובע אמיתי לצרכים הרגשיים העמוקים שלנו, הם לא מגיעים לשום רוויה.
אנחנו נשארים רעבים וממשיכים לחפש את זה עוד ועוד בתוך המסך.
תוסיפו את זה לאפקט הממכר של המסך, הפעילות החשמלית המואצת באזורי ההנאה והתגמול במערכת הרגשית של המוח.
שוטים קטנים ומרוכזים של הורמון הדומפין על כל לייק וצפייה בסטורי, שמנציחים את הרעב התמידי.
עוד ועוד אנחנו בחיפוש אחר המענה לצרכים ההיקשרותיים שלנו.
וככל שננסה יותר, ככה נישאר יותר רעבים וחסרים.
אז מה עכשיו?
צעדים קטנים, גמישוות הורית, יצירתיות, והרבה חמלה.
כשהילדים היו קטנים הצלחתי להקפיד קצת יותר על נוכחות בלי נייד אחה"צ, ארוחות בלי מסכים, וכו'.
זה איכשהו התמסמס עם הזמן.
לאחרונה התקנתי הגבלות זמן בטלפון שלי. בהתחלה זה היה נחמד.
די מהר עברתי ללחוץ על ״התעלמי מההגבלה להיום״ וזה נהיה חסר משמעות.
הסיבה לכך היא שכל העזרים הללו הם בסופו של יום סוכנים חיצוניים שאפשר לעקוף, זה לא שינוי אמיתי שנובע מבפנים.
החלטתי שבמקום לחפש איך להוריד את עצמי מהמסך, אני מוצאת מה להכניס במקומו.
דווקא ככל שהילדים גדלים אני משתדלת להכניס יותר ויותר משחק, הזנה של קשר ורגש שכתבתי עליה במאמר הקודם: פארק, טיול, ספר, ריטואלים משפחתיים, חגים. פודקאסט באוטו, או ספר לזמני המתנה מתים.
.אני גם מוודאת שהחיים שלי יהיו יותר טובים, מעניינים ויפים מהאינסטגרם שלי – ולא להפך
אז אני לא תמיד שם והרוב שקורה באמת לא עולה.
אבל כשכן, אני משתדלת שיהיה סופר מקצועי ומעניין. שישקף גם רגעים קשים שלי כאמא, כמנחת הורים, בעלת עסק, שתהיה הלימה עם ערכים שלי כמו אותנטיות ואנושיות.
זה לא קל.
אבל אני משתדלת לזכור שהמסך לא יכול באמת למלא לנו צרכים עמוקים מהותיים.
במקביל – לחפש להם מענה במקומות אחרים.
ככל שאנחנו והילדים שלנו נהיה שבעים יותר רגשית, היקשרותית, ככה הצורך במסך יתייתר בצורה טבעית.
או לפחות – יפחת משמעותית.
והמסך לילדים, מה איתו? בואו למאמר האחרון בסדרה כדי לקרוא את הצד הפרקטי על מסכים וילדים.
