הבית הראשון שלנו במיאמי היה דירה בקומה ה- 38 של רב קומות משוכלל.
היה שם הכל.
חדר כושר וחדר אירועים, מפלס בריכות שנראה כמו ריזורט, איש תחזוקה צמוד, וכמובן, שוער בכניסה שקיבל עבורנו את המשלוחים הרבים מאמזון, לדירה חדשה.
הגענו לשם היישר מהחורף האיטלקי עם תינוק בן 8 חודשים והתאהבנו: במקום, באנשים, במזג האוויר ובאווירה.
בדירה ההיא הכנסנו ילד לגן בפעם הראשונה, חגגנו חגים לראשונה הרחק מהמשפחה והחברים.
יצאנו לטיולים, נסענו בכבישים משוגעים עם מליון גשרים ומחלפים, יצרנו חברויות.
בדירה הזו מיה שלנו נולדה.
שם גם אנחנו נולדנו קצת כהורים מחדש.
זו לא הייתה לידה קלה.
ואז השכונה הפכה לאתר בניה עם עשרות גורדי שחקים בבניה.
ברחנו מהאבק אל האי הצמוד.
האי היה משגע.
המרפסת שלנו הייתה תלויה מעל מים בגוונים מהחלומות.
מתחת לבית עברו סירות בכל הגדלים ושחו חתולי ים, פרות ים, דולפינים, איגואנות.
מרחוק ראינו בכל סופ"ש את אוניות הענק שיוצאות ממיאמי ביץ' וידענו שאנחנו מבורכים.
האי הזה היה באמת מיוחד.
אבל הוא לא היה בשבילנו.
אני זוכרת שיום אחד הסתכלתי על המים ואמרתי למתאו,
מה זה עוזר לי להיות תלויה עשרים קומות מעל לים, אם הוא נשאר רחוק כל כך?
בלי לשמוע את הגלים או להריח את המים.
בכל זאת, נולדתי בחיפה.
עברנו שוב.
הפעם לבית קרקע, גינה גדולה, אפילו שתיים.
הצבנו שערי כדורגל, שתלנו פרחים ועשבי תיבול.
קנינו ערסל ושולחן מים למשחק.
והיו גם עץ אבוקדו ענק, סנאים, תוכים אדומים, זיקית שחורה שאמצה את הכיסאות בגינה.
כאן לראשונה גילינו מה זה סיבוב טריק או טריט אמיתי בהאלווין.
פה יצאנו לסיבובי לילה באוטו כדי לגלות תאורות כריסמטס מגניבות בשכונה.
גידלנו כאן חוות פרפרים מדהימה! עשרות זחלים, גלמים ופרפרים שנולדו לנו בגינה.
והייתה גם הוריקן אירמה.
מהבית הזה ארזתי את עצמי עם שני ילדים באישון לילה, אחרי שהרמתי את כל תכולת הבית מגובה רצפה, ויצאנו למסע של ימים בדרכים בכיוון לא נודע.
כאן נשמנו עמוק לרווחה כשחזרנו כעבור עשרה ימים, וגילינו שנזקי ההוריקן דילגו עלינו, למרבה המזל.
אחרי כמה חודשים שוב זזנו הלאה.
חמישה בתים בשש שנים, ארבעה בתי ספר וגנים. אינסוף טיסות, שינויים, מעברים.
כל זה עוד לפני הרילוקיישן לאיטליה, הקוביד, הדירות שהחלפנו כאן,
בית הספר האנתרופוסופי, בית הספר היהודי, הגירושים.
המלחמה.
כמה גלגולי חיים.
אחד הדברים שמעסיקים אותי זה העניין של שייכות בעולם כזה.
איפה נמצאת השייכות שלנו? של הילדים שלנו? כלפי מי היא מוכוונת ואיך היא מתבטאת?
איך היא בכלל נוצרת? משפחה? חברים?
ומה לגבי דת? שפה? חוויות של שגרה במקום חדש?
חשוב לי שהילדים שלי ירגישו שייכים, ידעו שהם בבית, יחוו ביטחון אמיתי שיאפשר להם מנוחה וצמיחה.
חשוב לי להרגיש שייכת בעצמי, לא רק שורשיות מהעבר אלא גם עכשיו וגם בעתיד.
אז אני מקדישה המון מחשבה, זמן ואנרגיות לעניין.
יש לנו טקסי מעבר, ריטואלים סביב חגים או עונות.
יש מסורות משפחתיות, המון אסטרטגיות פעולה חדשות שנולדו כל פעם כשהצרכים שלנו השתנו.
ויותר מכל – יש את הקשר בינינו.
עוגן של מערכות יחסים שהולכות ומעמיקות.
לא משנה איפה אנחנו, ובכמה קשיים ניתקל,
היא שומרת אותנו קרובים וחזקים.
כך נוכל לתת לילד את כל מה שהוא צריך בגיל הרך,
כדי להתהוות עם זהות נפרדת משלו.
עם מחשבות, שאיפות, רעיונות משלו על העולם.
כך הוא יוכל להשתלב בחברה בצורה הכי בריאה שיש.
בלי ללכת לאיבוד מול אחרים או קבוצות,ֿ
בלי לשכוח מיהו ומאיפה הוא בא.
שייכות היא לא עניין של כתובת מגורים.
גם היא, ממש כמו יצירתיות, מסוגלות, אכפתיות, חוסן נפשי,
כל כישורי החיים שנרצה עבור הילד,
מתפתחת בהינתן התנאים הנכונים.
והם לא עניין של מה בכך,
בחברה שבה אנחנו חיים.
בואו לתת לילד ולך
מתנה שתלווה את כל המשפחה
במשך חיים שלמים.
קורס הדגל ׳הורות בחיבור׳ נפתח בין 2-4 פעמים בשנה.
יש מצב שהגיע גם זמנך להצטרף?
