פינת השלום

כלי בהשראת העולם המונטסורי.
העיקרון הכי בסיסי בתוך סיטואציה של קונפליקט הוא: אמפתיה לכולם.
מקום ולגיטימציה לרגשות שלהם.
כרגע אין מקום למסרים חינוכיים כי המוח פשוט לא פנוי.
אמפתיה חיונית לשני הצדדים, בלי חלוקה לצודק וטועה, לתוקף וקורבן.
בלי אמפתיה אין לאן להמשיך, אין שלום ואין פינה.
הילדים מובלים על ידי הסחף הרגשי ואין עם מי לדבר על פתרונות, המוח פשוט לא פנוי להסתגלות ולצמיחה.
איך אמפתיה? פשוט בנוכחות והקשבה.
אפשר גם לתמלל בעדינות רבה "אוקיי אתה ממש כועס, זה מרגיז שעושים כך וכך".
אפשר לחבק, להיות שם איתו במבט ואפילו רק בנוכחות שלנו איתם, לשבת לידם, לא להיבהל מהסופה שפוקדת אותם.  כך הם יידעו שהם לא לבד בתוכה, אנחנו איתם.

תזכורת שאני מאוד ממליצה להורים לכתוב על פתק ולתלות על המקרר, בשומר מסך בטלפון, על המראה בשירותים או איפה שמתאים: חיבור מגיע לפני חינוך, תמיד.
אי אפשר לחנך או להשפיע על מי שלא מחובר אלינו, לא בלי מחירים של רצייה, התנגדות או ניתוק, שעלול להגיע בהמשך.
בזמן שהרוחות לוהטות והמערכת הלמבית – מרכז הרגשות במוח – מוצפת, אי אפשר להעביר מסרים או לנסות לחנך. המוח השכלי, החושב, מנוטרל כרגע.
נרצה לעזור לילד להגיע לוויסות ורק אחר כך הוא יהיה פנוי להקשבה ולמידה.
אצל ילדים צעירים זה ייקח דקה או כמה דקות, לגדולים יותר זה עשוי לקחת יותר זמן.
ככלל, המעשה החינוכי וההורי מתרחש בזמן שגרה לאורך היום, או בשיח, אחרי שהרוחות נרגעו.

שלבי פינת השלום:

1. 1. בזמן חיבור ורוגע, מגדירים אזור בבית שהוא פינת השלום. אנחנו בזמנו הכנו שלט חמוד ותלינו בחדר שלהם.
      
      
   2. מציבים שני כיסאות אחד מול השני עבור הילדים, אנחנו (אמא, אבא) נהיה במרכז. יש אגב כל מיני רעיונות ברשת לעיצוב פינת שלום מונטסורית בדגש יותר על הרגעה, ויסות חושי וכו', אפשר לקבל משם השראה.
      *מציינת שהיום אנחנו כבר לא נעזרים בשני השלבים הללו כי הם מתורגלים, פינת השלום היא יותר שם קוד לנכונות להקשיב, ולפתור ביחד. אז כשמישהו מציע שנעשה פינת שלום, זה ברור לכולם מה זה כולל.

       

   3. כל ילד מדבר בתורו והשני – מקשיב. זה שלב מאתגר ביותר אם הכעס עדיין חי בצד שצריך להקשיב ואם זה המצב, נחזור לאמפתיה. הרגשות הללו צריכים להתפנות מהמערכת כדי שהילד יוכל להקשיב ואנחנו כאן כדי לספק לו את התנאים לכך.
      הבוקר לאו התחיל למנות את מה שהפריע לו מול מיה ושתינו הקשבנו. כשהגיע תורו, הוא לא היה פנוי להקשיב והמשיך להתפרץ לדבריה. הייתי איתו באמפתיה. הוא מצא בלון לשחק איתנו ולפרוק דרכו את הכעס. חזרנו למיה.

4. 4. אפשר להשמיע להם זה את זו. "מיה אומרת שקרה ככה וככה, מה דעתך?" (אפשר ורצוי לתרגם לשפת רגשות וצרכים). זה השלב שבו נגיד להם משהו כמו "יש לנו פה שני ילדים ורק אוטו אדום אחד, מה נעשה?". או "מיה רוצה לשחק באוטו ברוגע בלי לחץ שתיכף ייגמר, ומצד שני אתה אומר 'בסדר אבל כבר חיכיתי הרבה", חשוב לך שיתחשבו בך גם".

      שימו לב, בתקשורת מקרבת אנחנו יודעים שהעובדות פחות חשובות, הסיפור תמיד ישתנה. הנסיבות ישתנו, הילדים שלנו משתנים, וגם אנחנו. מה שנשאר קבוע ואוניברסלי הוא מה שנמצא בשורש, ולכן אנחנו שואפים לעבוד עם הרגשות שנמצאים מתחת. אלו הם הכלים שילוו אותם חיים שלמים בכל מערכת יחסים שהיא.

5. 5. הם כבר גדולים אצלנו ומכירים את העניין הזה ולכן שאלתי אותם: "מה יותר יעזור לנו, עבר או עתיד? להמשיך למנות דברים רעים שהשני עשה, כלומר לדבר על מה שהיה? או על מה שיהיה?". להתמקד בצרכים ובעתיד, הם כבר יודעים. שוב, זה אפשרי רק אחרי שהינו בנוכחות ברגע עם הרגש.

ברגע שדיברנו על העתיד – לאו הציע שיתמסרו בבלון. מיה שדרגה עם חוק חדש, נכנסו שם רגשות חדשים על כיף והנאה משותפים והם משחקים עד רגע זה (שעתיים אחרי). הפעם לא היה צורך להיכנס לצרכים של כל אחד כדי להתקדם, לפעמים נעשה בהחלט גם את זה.

אז לסיכום, השלבים הם: אמפתיה, הקשבהֿ, ומציאת פיתרון משותף.

מי שהיה בסדנאות וקורסים שלי – זה דומה לתהליך פיתרון בעיות שאנחנו עושים עם הילדים בישיבה משפחתית.
אשמח לשמוע מה חשבת 🙂
—————–
אם התחברת והיית רוצה לשמוע עוד, במדריך הוידאו 'אחים לחיים' יש מידע חיוני ואוסף כלים פרקטיים ליישום מידי ביחסי אחים – הוא זמין ללא תשלום מאז פרוץ המלחמה:
https://lp.vp4.me/x4qc