נכון, כבר אין לנו שבט. אנחנו לא חיים יותר בכפרים קטנים עם קהילות תומכות, משפחה וחברים שעוזרים לנו לגדל את הילדים שלנו, מראים לנו את הדרך וחולקים איתנו את המשא. אבל באים מחקרי ההיקשרות בתחום הרגש ואומרים – תקשיבו, יש פה הרבה מעבר לזה. ויש לא מעט שאפשר לעשות, גם בעידן המודרני שאחרי החיים בשבט.
נתחיל במרכיב הכי קריטי בעיני. הוא כנראה הדבר שהכי משפיע על היומיום שלנו, שתוקע הכל בסדרת ויכוחים אינסופית (מוכר?). זה מה שמפריע לילד שלנו לקבל את מה שהוא באמת צריך, וזה חוזר אלינו כמו בומרנג.
זה לא משמעת, לא גבולות. גם לא שיעמום או זמן איכות, למרות שכל אלה מושפעים ממנו ישירות. רוצה לנחש מה כן?
תסכול, או ליתר דיוק: החשש שלנו מתסכול של הילדים.
כשהיום שלנו מורכב מרצף תסכולים של הילד וקונפליקטים מרובים איתו, זה סימן לתסכולים תקועים אצלן שצריכים להשתחרר. בין אם זה קשור למה שקורה בבית ובין אם לא, זה מפריע לילד שלך להתקדם. וזה מפריע לך להורות אותו. עכשיו בואו, החשש שלנו מהתסכול הזה מוצדק וברור. ילד מתסכל זה לא משהו שבא לנו טוב:
– כי אנחנו באמצע מליון דברים או בדרך לאנשהו
– כי עייפנו, כמה אפשר?
– וכי אנחנו פשוט אוהבים אותם. קשה לנו לראות את האהובים שלנו בקושי, אנחנו רוצים שיהיה להם טוב, שיהיו מאושרים.
אז מצד אחד אנחנו דוחפים אותם להתחשבות באחרים, מטיפים להם להיות אכפתיים, עצמאיים. שולחים אותם לחוגים ותחרויות, מציבים בפניהם אתגרים: קוגניטיביים, חברתיים, רגשיים. אנחנו שוכחים שיש להם מספיק אתגרים מעצם היותם ילדים בעולם שמוכוון למבוגרים. פשוט מתוקף העובדה שהם נמצאים בתהליך למידה מתמיד: הליכה, דיבור, כללי התנהגות, מוטוריקה – הם רק קצה הקרחון. למידה, באשר היא, טומנת בחובה נפילות וכשלונות, זה חלק מהחיים. במטרה להכין אותם לחיים האמיתיים, אנחנו מעמיסים עליהם המון ציפיות לא ריאליות שאינן מותאמות שלב התפתחותי או גיל.
ומצד שני, רוב הזמן אין לנו באמת כוח, זמן או עניין, לרגשות הקשים שנוצרים כתוצאה מכך. לא בא לנו טוב עכשיו שהם מנסים לעשות משהו לבד, כשאנחנו יודעים שנצטרך לנקות או לתקן אחריהם. לא כיף לנו לנחם ילדה שהפסידה בטורניר, או ילד שסירב לעלות לבמה בהופעת סוף שנה.
העניין הוא שהמפגש עם תסכול הוא קריטי להתפתחות שלהם.
הילד שלנו חייב להתמודד עם הצעצוע שנשבר, החברה שלא רוצה לשחק איתו עכשיו, העוגיה האלף שהם לא יכולים לקבל יותר. לפגוש את התסכול בגלל המסך שהולך להיכבות (כנראה הדוגמא הכי מובהקת לתסכול שאין להורים כוח אליו, אנחנו אשכרה מפחדים מהקונפליקט שיגיע אחרי כיבוי מסך). אבל אם נחשוש ממצבים שבהם ילד פוגש מציאות לא רצויה, איפה הוא ילמד להתמודד איתה בהמשך החיים? להסתגל למציאות שאין ביכולתו לשנות? הרי אלה החיים.
מיומנות ההתמודדות עם תסכול היא האורים והתומים של ההתפתחות האנושית. היא הבסיס להתפתחות קוגניטיבית, לחיים מלאים, למיצוי הפוטנציאל שטמון בנו. הילד חייב להגיע לנקודת המפנה במוח שבה המוח מבין שזהו זה, אין יותר טעם למאמצים לשנות את המציאות. היא לא תשתנה, נקודה. הילד הוא זה שיצטרך להשתנות, ולהסתגל למציאות החדשה. זה האלגוריתם, כך המוח שלנו מתוכנת. זה לא יכול לקרות בנוקשות או בקוצר רוח, זה מצריך מאיתנו רכות ונחמה. זה לא קל. זה דורש הרבה משאבים שלא תמיד יש לנו.
אז לא כל הזמן, החיים צריכים להתקדם. אבל החל מגיל שנתיים, פעמיים-שלוש בשבוע ממש כמו מרשם רופאה, הילד צריך שנעזור לו להתקדם מתסכול לעצב, לאבל על ממש – על המציאות האבודה. הוא צריך את הדמעות שלו. הוא צריך שנהיה שם בשבילו ונאסוף לו אותן.
אנחנו משתנים על ידי הדברים שאנחנו לא יכולים לשנות. הילד שלנו צריך שנלווה אותו בתוך זה. בלי לפחד, בלי להיבהל מהסערה הזו. באמפתיה, בחמלה וברוך. בביטחון וידיעה שהוא יתגבר. "אני יודעת אהוב שלי, אני פה אתך". זה לא קל, אבל כל כך משתלם!
אין לנו עניין לסלק תסכול מחייו של הילד. אלא לעזור לו לעבור בתוכו, לכיוון של הסתגלות, חוסן וצמיחה.
לסיכום, התפיסות שלנו לגבי תסכול מקשות עלינו להורות את הילד.
אם רק נפחד פחות מהרגש הזה ומהסערה שמגיעה איתו, נוכל לעזור לילד להתקדם ממנו הלאה אל הפירות המופלאים שמחכים בצד השני.
זה גם הרגע שבו נתחיל לראות שיפור – גם בתדירות פרצי התסכול של הילד, וגם ביכולת שלו להתאושש כשהתסכול עולה.
שווה, לא?
כאן אפשר לקרוא עוד על התהליך המופלא שקורה במוח במעבר מתסכול לעצב.
פה יש פרטים על הליווי האישי, אם היית רוצה לתרגל וליישם גם אצלך בבית.
ואפשר גם להיפגש במחזור הבא של סדנת הווטסאפ שייפתח בספטמבר. התגובות לסדנת אוגוסט מרגשות כל כך! מעולה להכרות ראשונית עם הגישה, או לרענון ותזכורת – כל הפרטים כאן.
