חלק א׳ | מי זה הילד שמתחצף אלי ככה, ולאן נעלם הילד המתוק שלי?
שנות הגיל הרך הן דבר מתוק למדי, אך גם קצת מתעתע. אנחנו נולדים כהורים טריים וחסרי מושג, ועם השנים צוברים ניסיון וביטחון. עברנו את הגן, התחלנו כיתה א׳, אולי הבאנו עוד ילד, או שניים או שלושה. כנראה שנרגיש בשלב זה שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, לפחות רוב הזמן. ואז, איפשהו לקראת גיל 8, משהו מתחיל להשתבש. מישהו מזיז לנו את הגבינה. אנחנו נכנסים לטריטוריה שלא ידענו כמה היא לא מוכרת לנו: הורות לילדים טרום-מתבגרים.
המאמר הזה מתמקד בקו התפר בין הגיל הרך לגיל ההתבגרות, זה שהגיע, מבחינתנו, הרבה יותר מדי מוקדם. הילד לכאורה כבר לא ילד, אבל הוא גם לא מתבגר ממש, הוא נראה לנו עדיין צעיר למדי, אבל הסממנים כבר כאן. פתאום נראה אצלו שינויי מצב רוח מהירים, מעבר מאפס למאה, גלגולי עיניים, חוסר סבלנות, תסכול והתפרצויות, מילים והתנהגויות שלא היו שם קודם. הוא משתף אותנו פחות במה שעובר עליו, ובמקביל – הקשב שלו אלינו מתקצר דרמטית. הוא מבלה הרבה יותר זמן במסך, או עם חברים, והרבה פחות זמן איתנו.
תחזית מזג האוויר: סוער
יש בדיחה קבועה שמספרים במכון ניופלד לפסיכולוגיה התפתחותית בקנדה, המקום בו למדתי היקשרות ומיניות בגיל ההתבגרות: אם אנחנו הורים למתבגרים, ואנחנו מרגישים סבבה בהורות שלנו, אם נראה לנו שאנחנו על זה – זה אומר שאנחנו הכי לא בכיוון. זה השלב שבו אולי נרגיש שטעינו בהכל, שפספסנו את הרכבת. שגידלנו ילד או ילדה בלי מצפון או מוסר, בלי יכולת ארגון וסדר. מן ישות מבולבלת ומכעיסה שמתרגזת מכל מה שנמצא לידה, אגואיסטית, חסר-הערכה או רגישות לסביבה. החדשות המרגיעות הן שאתם לא לבד. אם אתן מרגישות ככה, אתן בדיוק במקום הנכון בתפקיד ההורי שלנו: מקום שדואג לילדה. שאכפת לו מהנערה, שלקחה תפנית אחרת מזו שתכננו.
הורים רבים לילדים בגילאי 8,9 ואפילו לפני כן, מספרים לי על שינוי בהתנהגות של הילד. המחשבה הרווחת אצל רובם היא שהוא ספציפית פשוט מקדים את זמנו, מתבגר מוקדם מדי. אבל זה ממש לא רק הוא. כהורים למתבגרים או לילדים גדולים, נראה די מהר שסימני גיל ההתבגרות מופיעים כיום הרבה יותר מוקדם ביחס לעבר. זה קורה כתוצאה משינוי עמוק רב-מימדי המתרחש בחברה שלנו, בזמן שהמערכת הרגשית במוח רחוקה מלהדביק את הפער. כי אבולוציה לוקחת זמן. זו תקופה סוערת עבורנו כהורים למתבגרים. אבל זו תקופה סוערת פי כמה – עבור הילדים שלנו. הם יכולים להתנהג לפעמים כאילו הם לא מעוניינים בקרבתנו. הם עושים עבודה מעולה בלשכנע אותנו שאנחנו הכי מיותרים בעולם, שסיימנו את תפקידנו. אנחנו נאמין בזה. וכך נפספס את הדבר שהכי חשוב לזכור כהורים למתבגרים: במהותו, התפקיד ההורי שלנו לא השתנה. מטרתנו מאז ומעולם הייתה להיות המקום הבטוח של הילד בעולם הזה. קרקע בטוחה עם שורשים עמוקים, מהם יוכל לצמוח ולשגשג הכי גבוה שאפשר. זה עדיין ככה. אנחנו רק צריכים לפצח את שינוי הפורמט. להבין איך אנחנו ממלאים את התפקיד הזה עכשיו יותר מתמיד. אנחנו כאן כדי להיות לו אדמה יציבה, מגדלור שמאיר חוף מבטחים בעין הסערה שהיא גיל ההתבגרות.
הילדים הטרום מתבגרים שלנו הם עדיין ילדים
בואו נתחיל בהנחת יסוד מאוד לא מובנת מאליה: הילדים שלנו בגילאי 9, 10, 11 – הם עדיין ילדים. גם הם צריכים להתמודד עכשיו עם שינויים רבים בחיים: בלימודים, בחברויות, מעברי דירה או בית ספר, אולי גם שינויים במבנה המשפחתי כמו אח חדש או הורים גרושים. שלא לדבר על טלטלות כמו קוביד (שכבת הגיל שהכי נפגעה מהסגרים) או מלחמה. במערכת הרגשית שלהם יש יותר רגשות שמחפשים מפלט, יותר תסכול על מציאות שהם לא יכולים לשנות. יותר פרידות, מכל הסוגים, אבל של ממש על מי שהם היו פעם ואינם (״אמא, הייתי כל כך מתוק פעם״, ״כבר לא מעניין אותי לגו / לעשות יצירה״).
בנוסף, הם מתמודדים עם יותר ציפיות מאתנו, כי ׳היי, אתם כבר לא ילדים קטנים׳. אז יש פחות סבלנות מהכיוון שלנו כשדברים עבורם, או עבורנו, לא מסתדרים. אנחנו כבר מצפים שהם יותר יסתדרו לבד. אנחנו גם יותר נעלבות מהם, אנחנו יותר נפגעים. כי יש פה בן אדם קצת יותר גדול עכשיו, שלכאורה בוגר יותר, מבין יותר. וגם יש לנו היסטוריה, יש עבר. נרצה שיעריכו קצת יותר, שיבינו אותנו. יותר קל לנו לכעוס ולהיפגע מהילדים היותר גדולים שלנו.
אבל גם בגיל 9 ומעלה, הם עדיין ילדים. המוח הפריפרונטלי שלהם, המוח החושב, זה שאחראי על כל התפקודים הקוגניטיביים הגבוהים, רק התחיל להתפתח לא מזמן. תהליך ההבשלה של המוח החושב מתחיל בגיל חמש ומסתיים, בהינתן התנאים הנכונים – שורשי היקשרות עמוקים, אמפתיה, גישה לרגשות מכאיבים – אי שם בשנות העשרים. ההתפתחות הקוגנטיבית כוללת יכולת קבלת החלטות, הכרעה בין דילמות, פתרון בעיות, דחיית סיפוקים, התחשבות, עבודת צוות ועוד. כל הדברים הטובים שאנחנו רוצים שיהיו לילד שלנו בחייו כמבוגר נועדו להבשיל באופן טבעי, זה נועד להגיע לשם לבד. אבל מרוב כוונות טובות אנחנו נוטים להתערב, וכך פוגעים בסדר הטבעי של הדברים. בילד שלנו טמונים אינסטינקטים הישרדותיים של עצמאות, אכפתיות, נדיבות. הנסיונות לדחוק בהם בטרם עת מובילים לרצייה, ציות, ניתוק מהרגשות והצרכים שלו, וכמובן – לקונפליקט איתנו. במקביל, הלחץ והעומס בחייו עולים. הציפיות הקוגניטיביות-חברתיות-רגשיות ממנו להתחשב, לשתף, להתעניין, לעזור – מתגברות אף הן. הוויסות הרגשי שלהן הוא עדיין חלקי ביותר, זה עוד לא מתחיל אפילו להיות לגמרי בשל. תסכול, בהלה, ומרדף, רגשות הליבה של המוח, עדיין משתלטים על מערכת העצבים. הם דוחפים לתגובות שהילד הגדול שלנו לא בחר בהן.
הטבע יודע מה הוא עושה. הוא תכנת את המוח של הילד ככה שידע להתמודד עם אתגרים. להבשיל על אדמה בטוחה, לצמוח ולהתחסן. אבל זה מצריך תנאים נכונים. סבלנות, זמן, ואמונה: בדרך, בילד, בעצמנו.
הילדים הגדולים שלנו עדיין צריכים אותנו. אחרי שהבנו קצת מה קורה אצלם במערכת, וכמה זה נפוץ וקורה לכולם, אפשר לנשום רגע לתוך זה. לקבל את העובדה שזה נועד להיות מבולגן ומלא בקפיצות לאורך הדרך. להתאים את הציפיות שלנו למציאות ולידע שנמצא ברשותנו כיום. ולראות מה אפשר לעשות בנושא, ככה גם נקל על עצמנו במסע הזה: הורות למתבגרים – חלק ב׳.
אם גם אצלך הילד או הילדה קצת גדלו, ודברים שהלכו יותר חלק בעבר כבר פחות עובדים כיום, בואו לליווי אישי בזום, ונפצח את זה ביחד.
