גיל ההתבגרות ועצמאות: כמה חופש באמת צריך לתת למתבגרים?

״ילד בן 14 הוא כבר מספיק גדול להחליט אם לבוא איתנו לטיול או להישאר בבית עם חברים״.

במשפט אחד האבא הזה הגדיר את אחת הבעיות הגדולות בחברה שלנו כיום. זה אולי נשמע דרמטי, אבל איבדנו במידה רבה את האחיזה במתבגרים שלנו בשם הצורך שלהם בעצמאות. נתנו להם להסתגר שעות בחדר מול מסך, לבלות את רוב זמנם עם בני גילם, ולמדנו לראות בהתרחקות מאיתנו חלק כמעט הכרחי מגיל ההתבגרות. יש לזה מחירים כבדים. כשמבוגרים מאבדים אחיזה והמצפן ההיקשרותי עובר יותר ויותר לקבוצת השווים, מתבגרים נעשים פגיעים יותר לכוחות שפועלים בתוכה. בריונות, חרמות, אלימות, התנהגויות סיכון והתמכרויות לא נולדות פשוט מ״שעמום״ או מ״נוער בעייתי״. מתחת להתנהגויות האלה נמצא וואקום היקשרותי. מחסור של צרכים עמוקים בשייכות, בביטחון, בוויסות ובמבוגר שאפשר להישען עליו.

אנחנו נוטים לחפש פתרונות בהתנהגות של בני הנוער, כשלעיתים השאלה שצריך לשאול קודם היא: מי מחזיק אותם? למי הם שייכים? ולאן הם פונים כשהעולם נהיה גדול מדי?
כן, יש בגיל הזה דחף התפתחותי חשוב ונפלא לעצמאות, לגיבוש זהות, למציאת הקול הנפרד שלי. המתבגר אמור להתחיל לגלות מי הוא, במה הוא מאמין, מה חשוב לו ואיך הוא רוצה לחיות בעולם. אבל עצמאות אין פירושה שכדאי לוותר עליו, להפך. כשאנחנו משחררים מוקדם מדי את האחיזה ההיקשרותית שלנו, בני גילו עלולים בקלות לתפוס את המקום שהתפנה. הם כל הזמן ביחד (לפעמים בדחיפה שלנו, מהפחד שיהיו בודדים), במקרה הטוב בעולם הפיזי, ובמקרה הפחות טוב – מול מסך. ההיקשרות החושית שלהם, השורש הראשון והכי בסיסי בקשר, נפגעת בהעדר אותות של קשר כמו חיוך, קשר עין, מבט.

מתבגרים רוצים אותנו הרבה יותר ממה שנדמה לנו

פעם ערכתי מחקר עבור חברת תקשורת מובילה בארץ, שביקשה להכיר לעומק את בני הנוער בישראל: החלומות, המחשבות, האהבות שלהם, מה מעסיק אותם ומה מטריד אותם. ליווינו מתבגרים למפגשים חברתיים, לחזרות עם הלהקה ולאימונים. נתנו להם למלא שאלונים, לכתוב יומנים, לשלוח תמונות ולתעד חלקים מהחיים שלהם. אחד הממצאים החזקים שמצאנו היה דווקא פשוט להפליא: כמה מתבגרים אוהבים ארוחות שישי. ביקור אצל סבתא. כמה המשפחה חשובה עבורם, גם כשהם ממש טובים בלשכנע אותנו שאנחנו מטרד. קל להסתכל על מתבגר שסוגר את הדלת, מעדיף את החברים שלו, מגלגל עיניים למשמע הצעה משפחתית ולחשוב: ׳טוב, זה טבעי. הוא כבר לא צריך אותנו כמו פעם׳. אבל כנראה שאנחנו קוראים לא נכון את הסימנים. הצורך שלהם בנו רק משנה צורה. הוא לא נעלם.

מי מחזיק את המצפן ההיקשרותי?

קצת אחרי אותו מחקר יצא הספר ״אחזו בילדיכם״ של גורדון ניופלד וגאבור מאטה, המבוסס על מטא-אנליזה ועל מחקרי מוח בתחום הרגש, ובו טענה אחת מרכזית: הנוער שלנו מוכוון כיום לחברים שלו, ולא אלינו, ההורים. וזו סכנה אמיתית. כי מתבגר לא נועד להוביל מתבגר אחר, שבעצמו נמצא בסערה כרגע. גם אצלו המוח עדיין רחוק מלסיים להתפתח. אבל אם העיניים שלו לא נשואות אלינו, קשה מאוד להוביל אותו. המוח שלו מוכוון לקבל מאתנו אותות סביב מוסר, ערכים, מצפון, מה נכון וטוב לו. אנחנו צריכים להיות הכתובת הזו: מבוגר אחראי שמכיר אותו ומהווה מקום בטוח עבורו.

חברים הם כמובן חלק חשוב, טבעי ומשמעותי מחיי המתבגר. אנחנו לא רוצים למנוע חברויות, ובוודאי שלא להתחרות בהן (זה לגמרי קורה כשהרצון הנגדי של המתבגר קופץ והוא מרגיש צורך לבחור בינינו לבין החבר). הבעיה מתחילה כשהחברים הופכים להיות המצפן ההיקשרותי המרכזי. כשהמתבגר מתחיל לחפש בעיקר אצל בני גילו את התשובות לשאלות מי אני, מה שווה בי, איך נכון להתנהג, מה יפה, מה מביך, מה מוסרי, מה מותר לי לרצות ומה הופך אותי לראוי ושייך. מתבגר אחר לא נועד להיות המבוגר האחראי של המתבגר שלנו. גם הוא עסוק מאוד בשאלות של זהות, שייכות וחיפוש ביטחון.

אם אין לנו את המבט שלו, קשה לנו להוביל אותו

היקשרות היא לא רק משהו נעים שאנחנו רוצים שיהיה בבית. היא מערכת אינסטיקטים שמאפשרת לנו להוביל  ילדים. כשילד קשור אלינו, הוא מחפש באופן טבעי את הקרבה שלנו, את האישור, את הכיוון, את המבט. הוא פתוח יותר לקבל מאיתנו אותות לגבי העולם: מה בטוח, מה חשוב, מה נכון, מה מתאים לנו כמשפחה. זה לא מפסיק פתאום בגיל 12 או 14, להפך. זה נהיה קריטי יותר ככל שהעולם הפנימי שלהם סוער יותר. אם אין לנו את המבט של המתבגר שלנו, בלתי אפשרי להוביל אותו. אנחנו צריכים להיכנס לפריים שלו. אנחנו רוצים להישאר הכתובת. לא מפני שאנחנו צריכים לשלוט בו, אלא בדיוק להפך: מפני שהוא נמצא בתהליך שבו הוא הולך והופך לאדם נפרד, והוא זקוק למבוגר שמכיר אותו, מחזיק עבורו את התמונה הגדולה ומהווה מקום בטוח לחזור אליו.

אז להכריח את המתבגר לבוא איתנו לטיול?

טוב, אם את.ה עוקבת כאן, אולי כבר ברור לך שאי אפשר באמת להכריח אף אחד לעשות כלום, לא בלי מחירים בהמשך. אבל כן אפשר ורצוי – לא לוותר עליו. להמשיך להזמין, לחזר, ליזום. ליצור איים של מנוחה ממסכים, חוגים, לימודים וחברים. מקומות וזמנים שבהם המתבגרת לא צריכה לתפקד חברתית, להוכיח את עצמה, להתאים את עצמה, להיות מצחיקה מספיק, יפה מספיק, מגניבה מספיק או לדעת מה לענות עכשיו בקבוצה. ניקח אותה לסיבוב לגלידה, לטיול בטבע, הליכה בים. מי ידאג למתבגר שלנו שיחווה שמיים כחולים? מים זורמים? שלכת? פריחה? אפשר להסתובב בעיר חדשה, ללכת למוזיאון, לראות סרט, לשבת יחד לארוחה. זה באמת לא משנה מה. אנחנו פשוט ממשיכים להציע להם הפוגה ממלאכת ההתבגרות. מקום להתאושש בו מהירידות בקבוצת הווטסאפ. מחבר שהתחיל עם האקסית. ממסיבה שלא הוזמנתי אליה. מהמבחן שנכשלתי בו. מהתחושה שכולם יודעים בדיוק מי הם ורק אני עדיין לא. מקום שבו אני לא צריכה לעשות שום דבר כדי להשתייך.

לא תמיד הם יודו שהם צריכים את זה

ופה אולי נמצא אחד האתגרים הגדולים שלנו כהורים למתבגרים. בגיל הרך הילד רץ אלינו ומבהיר היטב שהוא זקוק לנו. בגיל ההתבגרות הצורך הזה יכול להתחבא מאחורי דלת סגורה, גלגול עיניים ו״אמאאאאא, די״. לא תמיד הם ירצו לבוא. לא תמיד הם יודו שנהנו. לפעמים הם ייראו כאילו עשינו להם עוול נורא כשביקשנו שיצטרפו לארוחה משפחתית. ועדיין, כדאי להיזהר מלפרש את ההתנהגות הזו כראיה לכך שהם כבר לא צריכים אותנו. המשימה שלנו היא לא למנוע מהם לגדול ולהתרחק. אלא לוודא שיש להם מאיפה להתרחק – ולאן לחזור. ההיקשרות איתנו נועדה להוות שריון בתקופה סוערת במיוחד. מקום בטוח שממנו אפשר לצאת אל העולם, להתנסות, לטעות, להתאהב, להיפגע, לגלות מי אני, ליפול ולקום. הם עדיין צריכים שנאחז בהם. הרבה יותר ממה שהם יכולים כרגע להראות לנו.

כאן אפשר לקרוא עוד על מתבגרים ועל גילאי הגשר לגיל ההתבגרות. 

פה הכניסה לקבוצת הווטסאפ השקטה – התבגרות בהיקשרות.

וכאן יש פרטים על הליווי האישי להורים, המחיר עולה בקרוב אז כדאי לנצל אם זה משהו שחי בך עכשיו.

דניאל מנו
היקשרות בעולם משתנה