איך לגדל ילדים עם חוסן נפשי?

3 המרכיבים שיעזרו לילד לעבור ממצבי סטרס ובהלה, לחוסן וצמיחה

בחורף 2019 השתתפתי בשני סמינרים בהנחיית ד"ר גורדון ניופלד במיאמי. ראש מכון ניופלד העולמי להיקשרות ודמות מפתח בפסיכולוגיה ההתפתחותית, מגיע ללמד 10 דקות נסיעה מהבית שלי! זה היה שנתיים אחרי שפתחתי את העסק, ואחרי 5 שנים בהן ראיתי בבית את התוצאות המטורפות של הגישה ההיקשרותית. לראות ולשמוע אותו סוחף את כולנו (ולעשות איתו סלפי, כי בואו), היה התגשמות חלום. ניופלד לימד אותנו איך לגדל ילדים בעולם פוצע, מה שבדיעבד נראה כמו נבואה. מי דמיין כמה נצטרך את זה בשנים שאחר כך? קוביד, הפיכה בישראל, השבעה באוקטובר, מלחמה.

אחד הדברים הראשונים שלמדתי במכון ניופלד מתייחסים לטראומה אצל ילדים, או ליתר דיוק, לדרכי המניעה שלה. ניופלד וצוות הפקולטה מספקים שפע דוגמאות מבתי סוהר לילדים, משפחות מצוקה, משפחות אומנה, ילדים עם הרקע הכי קשוח שאפשר לדמיין, למסקנה אחת ברורה: כל דבר שהילד עובר, ואני מתכוונת לכל דבר, יכול להפוך מאירוע פוטנציאלי של טראומה – לאירוע של הסתגלות, חוסן וצמיחה. זה תלוי רק בדבר אחד: בתנאים שנמצאים שם עבור הילד, בבואו להתאושש מהאירוע שחווה.
ניופלד לא השאיר עין אחת יבשה באולם.
ואני מתרגשת להביא את האוצרות האלה כאן במאמר.

זה לא מה שקורה לילד, זה מה שקורה בתגובה לכך.
ישנם שלושה תנאים שדרושים לילד כדי להתאושש מאירוע קשה באשר הוא. אלו שלושה צרכים פסיכולוגיים עמוקים שהם כוחות טבע חזקים, הם מניעים אותנו קדימה להישרדות ולצמיחה. משימתנו כהורים וכאנשי חינוך, היא לספק לילד שלנו את התנאים הללו. כדאי לזכור שהם רלוונטיים גם עבורנו, הם לא מפסיקים לחיות בנו גם כמבוגרים.

1) מנוחה בתוך מערכת היחסים אתנו
התקשרות בטוחה ועמוקה איתנו היא הבסיס שמאפשר לילד מנוחה רגשית מהמרדף ההישרדותי. היקשרות שעוברת בכל שורשי ההיקשרות לפי גיל. קשר בטוח שמאפשר לילד להיות תלוי בנו. לקבל מאיתנו נחמה וסיוע במענה לצרכים הרגשיים שלנו. מערכת יחסים כזו מקנה לנו סמכות אמיתית: הילד סומך עלינו ויודע שאנחנו מסוגלות להורות אותו. היא מאפשרת לו מנוחה רגשית ופסיכולוגית, מקום אחד בטוח שבו הוא יכול להיות פשוט הוא. כאן הוא לא צריך לעבוד כדי למצוא חן בעיני מישהו, או לעמוד בציפיות כלשהן, על מנת להרגיש ביטחון. זה המקום שבו מתרחשים תהליכי שיקום והתאוששות. מערכת העצבים עוברת למצב בטוח, ומערכות הגוף והמוח עוברות הטענה מחדש לתפקוד אופטימלי. זה המקום שבו צמיחה אמיתית מתרחשת, בכל המובנים של צמיחה.  

מנוחה נובעת מרגשות היקשרותיים, להיות בטוח ומקושר לדמות מטפלת של מבוגר אחראי. הדרך לעשות זאת היא בחימום הקשר. לעבור בכל השורשים ההיקשרותיים כפי שמופיע במאמר כאן, להכניס המון רכות וקבלה שאינה תלויה בדבר. הילד צריך לדעת שיש מקום אחד בעולם שבו הוא שייך, משמעותי, רצוי ואהוב, בלי קשר למעשים או להתנהגות שלו.

2) גישה לכל טווח הרגשות, במיוחד העדינים והמכאיבים
רעב, עייפות, חום, קור, הם חלק מפידבק שהגוף נותן לנו כדי שנהיה בתפקוד אופטימלי. במצבי מתח, מערכת העצבים עוברת למצב חירום הישרדותי ומכבה את הגישה לרגשות האלה. בזמן שריפה, שיטפון, צונאמי, מלחמה, העייפות בורחת, הרעב מושהה. המערכת מקדישה את כל המשאבים שלה למלחמה באיום, בסכנה: דופק לב מואץ, לחץ דם גבוה, חום וסימנים נוספים כתוצאה מהפרשת גלוקוז, עצירת תהליכי התחדשות של תאים בגוף, השהיית מערכת העיכול. המוח האבולוציוני שלנו מכין את הגוף למלחמה באריה בגו'נג'ל. נרוץ במנוסה ולא נשים לב בכלל באותו הרגע אם נפצענו בדרך. אנחנו לא מרגישים כלום כשאנחנו צריכים לתפקד במצב חירום. הרגשות שלנו חסומים וזה מה שמאפשר לנו לתפקד. אבל זה לא נועד להמשיך לאורך זמן.

אנחנו זקוקות לרגשות שלנו בחזרה. בזמני מצוקה, הרגשות הראשונים שנעלמים הם הרגשות הפגיעים, העדינים, אבל הם גם האחראים על החלמה מלחץ וטראומה. זה לא אמור להיות מצב מתמשך או תמידי. די מהר ניתקע במצב לחץ ונרגיש שחיקה, עומס, עייפות, עלייה בסיכוי לדיכאון וחרדה. החדשות הטובות הן שהטבע חשב על זה! הוא מצא עבורנו דרכים לחזור למצב בטוח. אנחנו לא צריכים ללמד את הילד שלנו איך להסתגל למציאות חדשה או לעבד את מה שהוא עבר. אי אפשר באמת ללמד הסתגלות. זה תהליך טבעי שקורה בהינתן התנאים הנכונים. כן נוכל לעזור לילד להרגיש את חוסר התוחלת בשינוי המציאות. זהו תהליך רגשי שמניע דמעות של עצב, אבל אמיתי על המציאות הלא רצויה, שבצדו נמצאים הסתגלות, חוסן וצמיחה. 

מסכמת בינתיים: כשאנחנו חווים יותר מדי לחץ ובהלה, אנו בר קשר עם הרגשות שלנו. אנחנו מרגישים חוסר מנוחה, ללא היכולת לבנות חוסן. המשאבים שלנו מכוונים לדבר אחד בלבד – הישרדות. המחיר? העדר צמיחה – פגיעה בפוטנציאל האנושי, לא פחות. הילד שלנו צריך להתקדם מכעס ואגרסיה לאכזבה, פגיעות, אבל, עצב. הוא צריך להיות מסוגל להוריד את המגננות ששמרו עליו ואיפשרו לו לתפקד לאורך היום מחוץ לבית. זה עלינו להיות אספני-הדמעות של הילדים שלנו. זה קורה באמצעות אמפתיה, מעבר דרך הרגש עצמו, עד לצד השני של צמיחה. כאן יש מאמר על עצב ותסכול שהוא חובה לקריאה בעיני לכל הורה ואשת חינוך.

3) משחק | מגרש משחקים רגשי 
אנו חיים בעידן שבו ילדים נמצאים רוב הזמן במצב עבודה, ולא מנוחה או משחק אמיתי. מרבית היום הם עסוקים בלמידה, חוגים, פעילויות, מפגשים חברתיים. הם זקוקים לזמן ומרחב שבו יש להם חופש מכל אלו. מקום שבו יוכלו לנוח, להפקיד את הלב שלו בידינו, ולהיות פשוט הם. בלי להתחרות על משאבים: צעצוע, תשומת לב של מורה או חברים. בלי ציפיה לייצר תוצאות, ציונים, הישגים, נקודות. אתם מכירים את זה מחוג יוגה, ריצה בים, ספר, יצירה. זה המקום בו אנחנו מרגישים הנאה וכיף, אנחנו בביטוי עצמי, הזמן טס לנו בלי שנשים לב. כאן הרגשות שלנו עוברים עיבוד במערכת הרגשית במוח, ומתפנים החוצה, בלי שנצטרך לעשות דבר.
משחק אמיתי הוא כזה שבו הילד מחליט איך הוא ייראה. הוא האלפא שקובע את החוקים ומגייס משאבים כמו יצירתיות ודמיון. זה משחק שבו ברור לילד שהוא לא אמיתי, ושיש לו התחלה וסוף. ממש כמו גדרות בגני שעשועים שמסמנות את הגבול, זה שומר עליו מוגן ובטוח.
דוגמאות למשחק אמיתי: טיפול בבובה, בנייה, בצק, אפייה, בישול, רקמה, תפירה, ליבוד, יוגה, ציור וצביעה, משחק בהאנשה של דמויות. ראינו את זה במלחמה כשילדים שיחקו בחוטפים ושבויים, במגנטים שהפכו למנהרות. משחקי מחבואים ותופסת עם אזעקה מדומיינת וריצה למצוא מחסה. זה יכול להראות מאוד מבהיל מהצד בתור הורים, אבל זו דרך מצויינת להתמודדות ועיבוד רגשות. שחרור אגרסיה משוחקת במשחקי שוטרים וגנבים, רעים וטובים. רגשות של בהלה ומרדף מקבלים ככה ביטוי בסביבה בטוחה.

עם הגדולים יותר הומור וצחוק הם דרך מעולה למשחק. אפשר לנסות משחקי חיקוי של בני המשפחה, מורים או חברים (בקטע טוב). השתובבות, שעשוע, מוזיקה, שירה, ריקוד, תנועה, סיבוב בשכונה או בטבע, מעיכת עלים, השלכת אבנים לנחל או לשלולית, זריקת ענפים – כל אלה מזיזים קדימה את הרגשות שלנו. הם מביאים לנקודת מפנה שבה כל האנרגיה משתנה.

כדאי לשים לב להרבה פעולות שנתפסות בעינינו כמשחק, אבל בפועל רחוקות מלהיות כאלה. ספורט תחרותי, כמו חוג כדורגל למשל, הוא ההפך הגמור ממשחק. זה המקום ממנו הילדה תצטרך לנוח אחר כך. גם מסכים הם לא משחק אמיתי. הם משמשים כהסחה ולא מאפשרים את הפעילות הנוירולוגית הדרושה במערכת הרגשית לצורך עיבוד והתאוששות. משחק אמיתי יגיע הרבה פעמים כשהילד עם עצמו, בלי אחים או חברים אם יש שם אווירה מתוחה או תחרותית.

ברור לי שזה טריקי. הורים אומרים לי שהילד לא יודע לשחק לבד, או שהמתבגר לא עוזב את המסך. זה התפקיד שלנו לייצר עבורם את התנאים הנכונים. לאפשר להם גישה לחומרים, חופש ליצירה, גירויים בהתאם לאהבות שלהם. ליזום ולא להפסיק להציע למתבגרים שלנו סיבוב לגלידה, צפייה משותפת בסרט, ערב פיצות, טיול למשתלה.
משחק הוא פריווילגיה מאוד גדולה בחברה שלנו כיום. הוא לא מובן מאליו בגיל הרך, והוא הולך לאיבוד לגמרי ברגע שיש חשיפה למסכים ולרשתות חברתיות. הוא תנאי הכרחי בשיקום מאירוע קשה והתקדמות לכיוון חוסן.

לסיכום: היקשרות | רגשות | משחק
– כל דבר שהילד שלנו עובר יכול להפוך מאירוע טראומתי לחוסן וצמיחה.
–  הגורם המכריע הוא לא האירוע עצמו, אלא התנאים שמתקיימים בסביבת הילד אחרי האירוע:

1. היקשרות בטוחה – קשר עמוק ובטוח אתנו, שיש בו דאגה, חום, אהבה, טיפול, מפגש.
2. גישה לכל טווח הרגשות, בדגש על רגשות מכאיבים (אבל, עצב) וזמניים (אכזבה, געגוע).  
3. משחק – מקום בו הילד יכול לפרוק את רגשות הליבה של המוח: בהלה, תסכול ומרדף.

מטרתנו היא לא לחסוך מהילדים קשיים, אלא לספק עבורם סביבה שבתוכה הטבע יכול לעשות את שלו בלי הפרעות. לאפשר להם לטפח בעצמם מיומנויות התמודדות. אנחנו משתנים על ידי הדברים שאין ביכולתנו לשנות. זה קורה על ידי דמעות, משחק, יחסים. ככה נבנה חוסן נפשי. לא בקשיחות שהופכת את הילד שלנו לממוגן וממוסך (=אדיש או אגרסיבי). אלא במקום שניתן לרגש, ובתוך מערכת יחסים מוגנת ובטוחה.
ככה האנושות נעה קדימה.
הורות בחיבור.
די מדהים, לא?

אם היית רוצה ליישם אצלך בבית, אלו הפרטים לליווי האישי.

אפשר גם לתרגל ולהעמיק במחזור הבא של סדנת הווטסאפ שייפתח בספטמבר, מעולה להכרות ראשונית עם הגישה, או לרענון ותזכורת. פרטים והרשמה פה.