חרדה אצל ילדים בזמן מלחמה: איך לעזור להם להירגע ולווסת רגשות

ימים של מלחמה מקפיצים אצלנו את מדד הלחץ, ובמיוחד את רגשות הליבה של המוח. הכירו את בהלה, תסכול ומרדף. שלושת הרגשות ההישרדותיים שנוצרים באמיגלדה, המערכת הרגשית במוח, ומטרתם היא אחת: לשלוח אותנו לפעולה הישרדותית. תסכול הוא רגש שנוצר כשאנו ניצבים בפני מציאות לא רצויה. בהלה נוצרת כשמשהו מאיים עלינו. מרדף הוא זה ששולח אותנו לחפש קרבה עם האהובים שלנו. האיום הכי גדול על המוח האנושי הוא פרידה באשר היא. בבוקר כשהולכים לגן, בערב כשהולכות לישון, במעבר דירה, פרידה מהחברה הטובה, מהמוכר והידוע, מסבתא או דודים שחוזרים לישראל, מאבא שהולך למילואים. החיים הם רצופי פרידות וזה בסדר. לאט ובהדרגה לאורך הגיל הרך, ההיקשרות מעמיקה ובזכותה הילד לומד יותר ויותר דרכים לאחוז בנו ולהרגיש מחובר, גם כשאנחנו פיזית בנפרד.
מלחמה מגבירה את הפחד הזה, האיום על פרידה היקשרותית מתחזק שבעתיים. המוח נוקט בכל האמצעים כדי לעזור לנו לגשר על פרידה אפשרית מהדמויות ההיקשרותיות שלנו. לשמחתנו, יש המון מה לעשות כדי להתמודד עם הפחד הזה. הטבע חשב על הכל, ועיצב את המוח כך שתהליכי עיבוד והתאוששות עמוקים נועדו לקרות בדרכים פשוטות שזמינות לנו ביום-יום. בריתמוסים של ידיים יוצרות, של הבעה וביטוי עצמי. המקום בו רגשות שנוצרו שם קודם, נועדו לזוז הלאה במערכת הרגשית ולהתפנות החוצה. מרחבים של פורקן רגשי שמפנים אותנו להתאוששות, לחוסן וצמיחה, בלי לשבת על ספת הפסיכולוגית, בלי לנבור ברגשות שלנו בשיחה. עיבוד רגשי בלי שנצטרך לעשות דבר. 

איך נעזור לילד להרגע בזמן מלחמה?

מבוסס על ובינר של מכון ניופלד העולמי להיקשרות בפסיכולוגיה התפתחותית: 
Creating Playgrounds for Emotional Expression (May 22, 2020)

📖 לקרוא סיפור בקול שלנו, לילדי גן וגם בית ספר. הקול שלנו מרגיע את הילד ויוצר חיבור מאוד בסיסי דרך השורש החושי. הסיפור מכניס לריתמוס שבתוכו מתאפשרת תזוזה של רגשות החוצה. מעולה לשעות הערב, הזמן שבו קופצת הבהלה לקראת פרידה בהרדמה.

✍️ תרגיל כתיבה או מחברת דאגות בה הילד יכול לכתוב ולצייר, אפשר לשאול – מה מדאיג אותך כרגע? מה מפחיד אותך? מה מלחיץ ולא נעים? בלי פילטרים, בלי לחשוש שאנחנו מעצימים את הרגש. להפך, אנחנו נותנים לו מרחב ותוחמים אותו בזמן ובמקום כדי לאפשר שינה רגועה יותר. מומלץ במיוחד למתבגרים.

✂️ קולאז׳ ממגזינים ישנים או דפים צבעוניים שקורעים ביד. בלי מחשבה על התוצאה, אנחנו אפילו לא חושבים על הבחירה של האלמנטים והתמונות. הדגש הוא על התהליך עצמו, על הידיים שרצות לדפדף, לתלוש, לקרוע, לגזור, להדביק. זה מאפשר גישה בתוכנו לדברים שלא יכולנו לבטא בדרכים אחרות. בהלה, תסכול ועצב מתפנים החוצה מהמערכת הרגשית.

🎨 לעטוף שולחן בנייר (או אפילו קיר או חלק ממנו) ולקשקש עליו. להשאיר אותו שם נגיש. בלי לעשות מזה פרויקט יצירה או אומנות, כי הרבה יותר קשה לגשת לזה כשזה גדול ומלחיץ. עשינו את זה במיאמי בהתרעות להוריקן, עבד מעולה.

🎶 מוזיקה. אפשר לקחת דף וטוש אחד ולצייר לפי המוזיקה ברקע. הדגש הוא להרפות, Leaning, not leading. בלי לחץ על רעיון מסוים, אלא פשוט להיות מובלים על ידי המוזיקה – הווליום, הטון, הקצב.

🖊️ שרבוט. לכוון טיימר לשלושים שניות ולא משנה מה יוצא, המטרה היא רק לא להפסיק לשרבט (שוב, מעולה למתבגרים).

🎭 דרמה (כזו שאנחנו יכולים לשלוט בה 😅). הימים הם ימי מלחמת שאגת הארי בחג פורים, אז רק מתבקש לשחק דמויות או סיפורים ממגילת אסתר. להתחפש לדמות. לחקות אותה בטון או בווליום (ארץ נהדרת זו דוגמא מצויינת). אפשר תאטרון בובות או סתם משחק באוסף בובות ששוכב בחדר.
צבעים, בדים, דמויות שונות – עוזרים לנו לגלות מי אנחנו כרגע. הם מאפשרים ריחוק מהמבט הישיר הזה על עצמנו, שהוא יותר מדי כואב לפעמים. קוראים לזה במכון ההיקשרות העולמי one step removed – פרקטיקה שעוקפת את ההגנות של המוח.

🏃🏻‍♀️ תנועה. כאמור, רגשות הם אנרגיה חשמלית שנועדה לזוז הלאה. יש דרכים לעשות את זה גם בתוך הבית. משחקי תופסת, מלחמת כריות, מלחמת דגדוגים, האבקויות, משחקי ׳המלך אמר׳ שמאפשרים לילד להיות גורם אלפא בעל שליטה ומחזירים לו את הביטחון. עם הגדולים אפשר ספרינטים במקום, קפיצות, שכיבות שמיכה (הם במילא עמוק בזה בגיל ההתבגרות), ריקוד בשיר שהם אוהבים. כל אלו עושים עבודה מדהימה בלפנות את הבהלה שנכנסה שם קודם, את התסכול ואת המרדף.

🎬 סרט בטלוויזיה. נכון הסבתות שהיו מדברות למסך בזמן סרט טורקי או טלנובלה? צפייה במסך יכולה להיות הרבה מעבר לחוויה פאסיבית. סרט, סדרה, שיר שמזיז בנו משהו. כשהילד מוצא את עצמו מרגיש רגש כלשהו, מזדהה עם הגיבור, שמח בשמחתו ופוחד בפחדו. שם אפשר לגעת יותר בבטחה בכאב ובעצב. הדמעות שזולגות מופנות לגיבורים שעל המסך, לא אלינו, ולכן זה מרגיש יותר בטוח. פחות פגיע ופחות מכאיב או מסוכן להסתכל על זה. כמובן שצפייה משותפת עם פופקורן ושיתופים או צחוק תוך כדי – הוא גם פעילות היקשרותית שעוברת בשורשים רבים ועוזרת לנו לייצר מרחב פסיכולוגי בטוח עבור הילד.

——————

ידוע לנו כיום שהצורך האנושי החזק ביותר הוא חיבור, היקשרות. בזמן חירום אנחנו לא מחפשים מזון וגם לא קורת גג, אנחנו רק רוצים להיות קרובים לאהובים שלנו, להיות ביחד. ואם חיבור הוא הצורך הכי גדול, אז פרידה היא האיום הכי גדול על המוח האנושי. האיום הזה מייצר רגשות חזקים שמבקשים מפלט. בעבר תרבויות היו מארגנות טקסים וריטואלים שמעגנים את כל זה (שבתות וחגים כמו פורים). היום – ובטח במלחמה – הרבה מזה מוטל עלינו, ההורים. נרצה לוודא שרגשות לא נתקעים במערכת. שיש תנועה ומעבר מרגש של תסכול לעצב ואבל. וכדאי לזכור שכל זה מתייחס גם אלינו, ההורים. גם אנחנו צריכים, עכשיו יותר מתמיד, מרחבים שעוזרים לנו להזיז את הרגשות שלנו הלאה. 

כאן אפשר לקרוא עוד על חוסן בזמני חירום כמו מלחמה.

וכאן יש פרטים על הליווי האישי להורים, למקרה ותצטרכו קצת עזרה.

💕🌱
דניאל מנו
הורות בחיבור