"זה כמו לצעוק על הר געש מתפרץ – 'תפסיק להתפרץ'"
ד"ר גורדון ניופלד
התפרצות זעם פירושה שהאגרסיה כבר כאן, זהו.
הספינה הזו כבר הפליגה ואנחנו מדברים אל עצמנו כרגע.
הילד כבר עמוק בפנים, אין לו שום יכולת – רגשית, קוגניטיבית – לעצור את זה בעצמו עכשיו.
זה לא אומר שאין גבולות והכל מקובל, אבל זה כן משהו שכדאי להבין כדי שנצליח להוביל אותו משם לחוף מבטחים.
הילד לא מתנהג ככה מתוך מטרה לשנות את המציאות או להשיג משהו, אלא הפוך:
הוא מתנהג ככה בדיוק מאחר והוא לא מצליח לשנות את המציאות, ולא מצליח להשיג משהו.
הוא לא בוחר בזה, הוא לא רוצה את זה, לא משנה כמה משכנע זה יכול להראות לנו.
בסיטואציית אגרסיה של הילד המטרה היא איננה לעצור את התוקפנות, אלא לעצור את התוקפנות – מלהרוס את מערכת היחסים.
כך נעשה זאת:
- מסגור התוקפנות כתסכול. אחד הדברים שאני עושה כבר שנים, והוא חשוב מאין כמוהו לתפיסה של הילד ביחס לשינוי שהוא מסוגל לעשות בהתנהגות שלו. להסביר לעצמנו ולילד שזו איננה בעיה של אלימות או של אגרסיה. זה אתגר של תסכול ואנחנו נלמד ביחד מה עושים איתו.
- דפרסונליזציה של התוקפנות. לא לקחת אישית. לא משנה מה הילד אומר לך, מה שאת/ה שומע/ת כרגע זה תסכול מדבר.
- לחזות מראש את התסכול. לראות את זה מגיע. למשל, ילד שחזר ממסגרת ומתעצבן בבית מכל דבר קטן. זה סימן משהו קורה שם, יש בו תסכול נפיץ וזה כנראה יתפרץ בהמשך, זה לא יהיה בגדר הפתעה. ההכנה הזו עוזרת לנו להיכנס מראש ביותר רכות, להכניס תלות, והמון סבלנות, למה שיבוא בהמשך הערב כדי שנוכל להיות שם בשבילו. שם נמצאת הסמכות האמיתית שלנו.
- להעביר את המסר שהקשר יכול לשרוד את זה. נמצא כי מה ברוב המקרים הילד מרגיש שהורה או מורה לא יכולים להכיל אותו, להתמודד עם האגרסיות שלו יותר. זוהי נקודת מוצא שמובילה למבוי סתום. הוא צריך לפגוש בנו את הביטחון והידיעה שאנחנו יכולים לשרוד ביחד גם את הרגעים או התקופות הכי קשות שיש. זה כלי זהב שמהווה נקודת מפנה אמיתית במצבי תוקפנות חוזרת של הילד.
הרגע שבו נפסיק להיבהל מהאגרסיה, הוא הרגע שבו חלה תפנית אצל הילד. - לבוא לזה *עם* הילד. אני אוהבת את עיקרון ה-כן, כן, לא, שנותן לילד ביטחון וגם מחזק את הגבול:
"תסכול זה טבעי, זה חלק חשוב מהחיים" (כן), "הוא צריך לצאת וטוב שאתה פורק" (כן), "אבל לא ככה" (לא). כוכבית ענקית כאן > כרגע הוא לא פנוי לשמוע איך כן לפרוק תסכול.
אפשר להגיד שאנחנו נמצא ביחד דרכים לפורקן, ושנעזור לו עם זה כמה שצריך. - לנתק בין הילד לבין התוקפנות. הוא לא התוקפנות שלו, והוא בטח לא אגרסיבי או אלים – אלו הם תיוגים קשים והרסניים. נעדיף שלא לזהות את הילד איתה. אפשר להשתמש בגוף שלישי כדי להרחיק את זה: "המכות האלו יוצאות ממך" > זה עוזר לילד שלא לתייג את עצמו, וזה שומר עליו מפני שבירת הקשר איתנו.
*זה כמובן מצריך אמונה שלנו בזה, אחרת לילד יהיה קשה מאוד להאמין לנו.* - להתייחס לזה כאל תקרית, ממש משהו שאופס, קרה בטעות. אפילו אם זה לא באמת ככה. כי רק ככה יש לנו עם מה לעבוד. כי אם נתייחס לזה כאל משהו שקרה בכוונה, אין לנו איך להתקדם מכאן, ההיקשרות נכנסת לסכנה ובלעדיה אין לנו דבר, שום יכולת השפעה אמיתית לטווח הארוך.
- גשר היקשרותי. וואו זה עניין לפוסט או בעצם לקורס שלם ואכן נדבר על זה גם בקורס, אבל בגדול – דגש על נקודת החיבור הבאה. אם לא נגשר על האגרסיה, הילד עלול להפוך למגונן ואגריסיבי עוד יותר. אז גם אם נתקלנו בבעיה התנהגותית כרגע, וגם אם נוצר בינינו ניתוק, נבנה גשר שהמסר שלו יהיה = "הכל בסדר, החיים ממשיכים, זה לא שבר את החיבור" > הילד בטוח.
בשנים האחרונות למדתי והתמקדתי בעבודת היקשרות אינטנסיבית בבית, עם המשפחה והילדים שלי, ממנה אני יוצאת קצת אחרת, הרבה מחוזקת.
אם את חווה עליה באגרסיה בבית בזמן האחרון, את לא לבד, וגם לא אתה.
העניין הוא שככל שחולף הזמן, כך זה נוטה להחמיר. אלו לא דברים שנעלמים מעצמם, בדרך כלל.
הנה הזמנה אישית לפנות אלי לגבי הליווי האישי בזום, או להצטרף למחזור הבא של הקורס שלי.
למדעי המוח יש המון מה לתת כאן בזכות הגישה ההיקשרותית
.
כתבו לי במייל או בווטסאפ ונראה איך אפשר לעזור.
