דברים שלמדתי אחרי 3 רילוקיישנים, 3 יבשות, 9 בתים, 6 גנים ובתי ספר, מעבר בקוביד לאיטליה, ולקינוח – גירושים. הכל נכתב ברוח הגישה ההיקשרותית ובשילוב של תקשורת מקרבת.
1) משהו קצת אחר על הטרמה והכנה
זה מאוד תלוי בגילאים של הילדים (עד גיל 8 אין הבחנה בין מוחשי למופשט, למשל).
אבל בגדול, וזה נכון גם לגבי עצמנו, לפחות בגיל הרך – אי אפשר להתכונן באמת לשינוי כזה גדול.
נכין להם סיפורים, נראה תמונות של הבית, נלמד על היעד או אפילו נבקר בו.
אלו אסטרטגיות מעולות למילוי הצרכים שלנו בביטחון, בהגנה על הילד. אבל יש עוד אסטרטגיה מנצחת: לדעת שלא להכל אפשר להתכונן. שצפויות הפתעות, כנראה בכיוונים שהכי לא ציפינו.
המסר כאן הוא לא לוותר על ההכנה (בטח לא אצל גדולים יותר), אלא להתאים את הציפיות שלנו ממנה.
לזכור שאי ודאות היא חלק מהדרך.
מה שהילד הכי צריך זה אותנו, קרוב אליו.
ואת זה כבר הרבה יותר פשוט לעשות.
2) גשר מעל פרידה – עצת זהב מהעולם ההיקשרות, רלוונטית לכל פרידה באשר היא
מרוב התלהבות ורצון להכין את הילדה לחיים החדשים, אנחנו מדברות איתה המון על השינוי עצמו.
הדגש, באופן טבעי, הוא על הפרידה מהמוכר והידוע.
אבל בדרך קל לשכוח שיש כמה עוגנים שכן חוצים איתה את הים ביחד.
מאוד עוזר לדבר על הדברים שנשארים זהים בחייו של הילדה. "אמא ואבא ואחות ואני נהיה ביחד, ויהיו לנו את הבגדים שלנו" וכו'.
העוגנים הללו הם פרייסלס לתחושת הביטחון שלה וכדאי להנכיח גם אותם.
באופן דומה, אגב, נתווך לילדי רילוקיישן פרידות מהורה שנוסע, מסבתא שבאה לבקר.
נתמקד בנקודת החיבור הבאה, בפעם הבאה שנהיה בקשר.
"סבתא תודיע לנו בשדה שהיא נחתה", אשלח לך תמונה מהחדר במלון" וכו'.
3) עברית בגישה ההיקשרותית
קשה לצמצם לכמה שורות, אבל יש איזה חוק ברזל שמאוד עוזר פה.
כל דבר שנרצה להעביר לילד – ערכים, צרכים, גבולות, שפה – יעבור בצורה מיטבית דרך מקום אחד: מערכת היחסים שלנו איתו.
אני אישית דיברתי איתם רק עברית (אבא דובר איטלקית). לימדתי, הקפתי אותנו בשירים, ספרים, וידאו עם המשפחה. מחוץ לבית נשארנו בעברית והייתי מתרגמת לסביבה אם הרגשתי צורך.
אבל 3 דברים עזרו יותר מכל להשאיר אותם בעברית גם היום:
א) לא כעסתי כשענו לי באיטלקית / אנגלית. לא נעלבתי. השתדלתי שלא להשליך עליהם את הצרכים שלי בשייכות וזהות (לא פשוט בכלל). הזכרתי לעצמי שאם אי פעם אצטרך לבחור בין עברית לבין קשר עמוק ופתוח עם הילד, ברור לי שהשני יכריע.
ב) פעלתי מתוך הקשר בינינו. הסברתי תמיד למה חשוב לי שידברו עברית ומה היתרונות עבורנו ועבורם.
ג) פתאום קלטתי שלמדתי לשחרר. הרי גם אנחנו צומחות כאמהות, יש המון בגרות וחכמה שהשנים מביאות איתן. אם פעם חששתי שהילד שלי יכתוב לי מכתבים בשפה זרה, שלא אוכל לנהל איתו קשר בלי אוצר מילים בשפה שלי, היום זה נראה לי כל כך שולי. הקשר בינינו חזק מאין כמוהו, חזק יותר מכל שפה מילולית. יש שייכות, יש זהות, הכל בסדר. הביטחון הזה מכניס המון שלווה.
4) פליידייטס וחוגים
חשוב לנו שהילדים ישתלבו חברתית, שירגישו שייכים כמה שיותר מהר.
ועדיין: הכרויות חדשות, נהלים חדשים, מקומות, חגים, אוכל, שפה.
כמה משאבים זה מצריך אפילו מאיתנו, המבוגרים!
הילד שלנו נדרש לשפע תפקודים קוגניטיביים, חברתיים, רגשיים.
צריך להיות מקום של מנוחה והתאוששות מכל זה, זמן חופשי נטול מפגשים.
מה שמוביל אותנו לסעיף הבא.
5) מנוחה רגשית נוצרת על ידי איים של שקט
שם המערכת הרגשית במוח עוברת ממצב עבודה למצב מנוחה.
המנוחה הזו מוחזקת עבור הילד אצלנו, אנחנו המקום הבטוח שלו.
איתנו הוא יכול להיות פשוט הוא. להפקיד את הלב ולנוח מהמאמץ להשתלב, לעמוד בציפיות, ללמוד.
ריבוי פעילויות וחברים מקשה על יצירת איים של משחק ושל שקט, בהם הוא יוכל להיות פשוט הוא.
פה הרגשות שלו עוברים עיבוד בצורה טבעית, בלי שהוא יצטרך לעשות דבר.
לא סתם זה אחד הדברים הראשונים שכדאי לבדוק כשהילד נמצא ברגסיה, ריבוי התפרצויות זעם, תסכול ועוד. הוא מסמן לנו על רגשות תקועים שצריכים לזוז קדימה.
זו נקודת מפתח ביצירת חוסן והסתגלות, וקל לפספס אותה כשאנחנו מלאות בכוונות טובות עבורם.
6) מקום לרגש
לרגשות שלנו יש תפקיד, לכל רגש יש מטרה. המוח דאג לזה! הטבע יודע מה הוא עושה.
חוק מספר 1 של רגשות הוא שהם צריכים לזוז קדימה, צריך להיות להם פורקן.
רובנו גדלנו בסביבה שתופסת רגשות כחולשה, כגורם מפריע לחיי היומיום, לעבודה.
היום כבר ידוע שאין צמיחה קוגניטיבית אמיתית בלי התפתחות רגשית תקינה.
לא בלי מחירים של רצייה, מגננות, ריחוק מעצמנו.
והרי אנחנו רוצות שהילדים שלנו לא רק "יהיו בסדר", אלא שיפרחו, שיעופו וישגשגו במלוא הפוטנציאל.
אי אפשר לבטל את הרגשות המכאיבים בלי לוותר גם על התרגשות אמיתית, התלהבות, שמחה.
באופן מדהים, כרטיס הכניסה לשמחה אמיתית הוא בכלל היכולת לשהות בעצב.
7) דמעות = יהלומים | Emotional health is messy
אז הילדים שלנו זקוקים לרגשות שלהם, ובמיוחד לרגשות המכאיבים, הפגיעים, כמו געגוע, אכזבה, קנאה.
האם הילד יודע לעבור מתסכול לעצב?
האם יש לו דמעות של אבל על המציאות שהוא לא יכול לשנות?
על החברה שנשארה בארץ? על הפארק שאהבנו ביעד הקודם שלנו?
כאן צומחת ההבנה שהוא יצטרך להשתנות בעצמו, הנה הסתגלות אמיתית.
הדמעות של הילד אולי לא נוחות לנו, אבל הן קריטיות לחוסן של הילד.
דמעות הן הדרך של המוח לרשום הצלחה!
הוא מסמן לנו שהתגברנו על מה שחשבנו שלא נוכל בלעדיו
שנוכל להתגבר גם בפעם הבאה.
זהו בינתיים.
זהו המאמר הראשון על רילוקיישן שעלה לאתר.
ניסיתי לשתף קצת ממה ששמר עלינו בשגשוג, גם בתקופות הכי קשות.
יש פה דברים שמצילים הורים רבים בחו״ל, אנחנו מתרגלים את זה כמובן בקורסים ובליווי האישי.
אחרי הכל, הכי עוזר לזכור שהילדים שלנו לא צריכים אותנו בידיעה מוחלטת או נטולות טעויות (פליז).
הם לא צריכים שתהיינה לנו כל התשובות, או שנדע מה יהיה.
עבורם – אנחנו היא התשובה.
הקשר אתנו מספק להם הגנה וביטחון.
בסיטואציה כמו רילוקיישן – זה המון.
זה הכל.
כמו תמיד, אשמח לשמוע מה חשבת.
אני פה להארות או שאלות, מרחק מייל או ווטסאפ.
