איך הגבתי אתמול כששמעתי את זה, באחד הימים הכי עמוסים בעבודה השבוע?
נשמתי עמוק, זה דבר ראשון. המטרה: לווסת את עצמי.
ממש לא היה לי זמן (או כוח, בואו) לזה עכשיו. אבל אנחנו הרי לא רוצים שזה ייצא על הילדים. זה לא באמת קשור אליהם. הם רק הטריגר שמפעיל את מה שכבר קיים אצלנו ממקודם, זה לא שלהם. מה גם שהמדרון הזה הוכח כחלקלק במיוחד. המפגש בין תסכול שלנו כי שוב מפריעים לנו בעבודה, לבין תסכול של הילד, מוביל אותנו למבוי סתום. אין היקשרות, אין עבודה, אין הובלה. ולכן – המטרה הראשונה שלנו היא לא להזיק לקשר.
אמרתי לו: ״קודם כל, בוא אלי לחיבוק״.
הדבר הראשון שעלה לי שמאותת – ״אני איתך, את לא לבד כרגע״. המטרה היא לפנות מקום לחוסר הנוחות שמגיע עם שיעמום. לאפשר לילד רגע את חוסר האונים בלי לפחד או לברוח ממנו. קרבה אלינו היא זו שמאפשרת תנועה של הרגש אצל הילד:
״רוצה לשבת לידי כמה דקות בזמן שאני במטבח?״
״להכין איתי עוגיות?
״לקפוץ איתי לסופר?״
״לשמוע איתי שיר?״
״להתחבק על הספה?״
הרעיון הוא להכניס מערכת יחסים לתוך החלל. התשובה לשיעמום היא יותר יחסים איתנו, יותר קשר. כך הילד חוזר להרגיש משהו, חוזר להיות פגיע, יוצא מתחושת הריקנות הזו, שחוסמת פעולה, יצירה. זה ממש לא אומר אגב שעלינו לבלות יותר זמן עם הילד. זה לא תמיד מציאותי, והרבה פעמים זה לא מה שהם, או אנחנו, צריכים. אבל כן כדאי לדייק במענה שהם מקבלים מאיתנו, בהתאם לשלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים.
כמה דקות אחר כך הוא שקע עם אחותו בבניית ספינת קרב מקרטון ענק.
שעה ומשהו של פתרון בעיות, יצירה, חזרה למשאבים שלהם, אנרגיית צמיחה. נביעה, התהוות, תנועה.
כאן אפשר לקרוא על הקשר בין שיעמום להתפתחות פסיכולוגית תקינה.
אם היית רוצה ליישם אצלך בבית, אלו הפרטים לליווי האישי.
אפשר גם לתרגל ולהעמיק במחזור הבא של סדנת הווטסאפ שייפתח בספטמבר, מעולה להכרות ראשונית עם הגישה, או לרענון ותזכורת. פרטים והרשמה פה.
