פוסט לכבוד יום הנישואין שלנו שחל השבוע.
פעם היה לי קשה לשמוע על זוגות נשואים שנפרדים, במיוחד אם יש להם ילדים.
כאב לי על דרך שאבדה בעידן שלנו.
על המקום שבו קלישאות נפגשות וגם חוזרות על עצמן פעם אחר פעם:
ילד ראשון נולד והכל בהתחלה די ורוד.
אחר כך דברים מתחילים להתערער.
כל אחד שוקע בצד שלו, התנועה היא איטית, זה לא תמיד מוחשי או בהיר באמת, ואז ילד שני או שלישי.
שם כבר הפער הופך לשבר.
פעם כאב לי באמת.
העובדה שלמרות שהכל ידוע מראש אנחנו עדיין נופלים לשם – הייתה לי קשה.
ושכל מה שלמדתי על מערכות יחסים, על רגשות, על עצמי, כל זה לא הספיק כדי לעצור את הסופה.
גם אם בפועל ההפך הוא הנכון, כי הרי זה בדיוק מה שאיפשר את התנועה קדימה.
אבל קודם הייתי צריכה לתת מקום לרגשות המכאיבים לזוז הלאה.
לא רק אובדן החלום של להזדקן ביחד עם האיש שהתחתנת איתו, אלא גם פרידה מהאופן שבו הכרתי את המשפחה שלי.
עכשיו יש פה ילדים וזה מצריך מאיתנו להמציא את הגלגל קצת, זה בכלל אפשרי במערכת גדושת מטענים והיסטוריה?
כאם גרושה להורים גרושים (דווקא ידיעה שדי שמחתי בה כילדה) לא יכולתי שלא לתהות, זהו?
אנחנו רשמית מעבירים את זה לילדים הלאה?
זה לקח קצת זמן אבל פתאום שמתי לב – הפחד התחלף בתחושת התרחבות כזו – הקלה, הארה.
בהבנה שגירושים או לא – זו בכלל לא הפואנטה.
מה שחשוב הוא מה שקורה בדרך:
איזו מערכת יחסים אנחנו מקיימים עם עצמנו? האם יש שם התפתחות? שינוי? צמיחה?
האם אני מקבלת את הטעויות שלי? את החלומות שהתרסקו?
יש להם מקום בכלל בחיים האינטנסיביים שאני ממשיכה לחיות?
יש מקום לחמלה?
לתקווה?
פתאום הבנתי: אשמח מאוד שהילדים שלי יחזיקו באותו פרטנר במשך חיים שלמים, אם זה עושה להם טוב.
וזו חתיכת כוכבית שלא קל להבחין בה.
גירושים או לא, הרבה יותר חשוב לי שהילדים שלי יהיו קשובים ונאמנים לעצמם.
שיבחרו במערכות יחסים שעושות להן טובות וממלאות להם צרכים, שיישארו ויילחמו עליהן, ובאותה מידה – ידעו לקום וללכת אם זה כבר לא שם.
פתאום הבנתי שגירושים הם לא הסנריו הכי גרוע שאני יכולה לחשוב עליו עבור ילדיי.
תקיעות בקשר שלא ממלא להם צרכים ולא עושה להם טוב, רק כדי לא להיפרד – זה כבר נראה לי כמו תרחיש הרבה יותר רע.
וברגע שהבנתי את זה – ירדה לי אבן מהלב, מה אבן? סלע.
אני מאמינה שיש ערך לחיים משותפים של עשרות שנים ביחד, כשזה עובד באמת, ולא מכוח אינרציה או פחד.
כמה מחזק זה לעבור חיים שלמים זה לצד זו? כמה ערך וכוח יש בזה, התחושה היא באמת מדהימה כשזה מצליח.
אבל באותה מידה, זה גם יכול להיות מחליש מאוד.
ואת זה אני לא רוצה עבור ילדיי.
אני רוצה שהם יהיו בהקשבה, בתשומת לב, ביכולת לבחור בדרך שעושה להם טוב באמת.
היום אני כבר לא חוששת להעביר להם את הגירושים שלי הלאה.
היום אני מברכת על האומץ והיכולת לעשות כזה צעד כדי לחיות חיים מלאים, חיים של שפע, שיש בהם מכל קשת החוויות האנושית.
הרי זה המפתח לחיים שהם לא רק בסדר, שעוברים מהר וזהו, אלא לשגשוג ופריחה.
חיים של מיצוי הפוטנציאל האנושי שלנו.
זה מה שאני מאחלת לילדים שלי.
ויש לי הרגשה
שאנחנו לגמרי שם.
אני מקבלת לא מעט הודעות בעניין ויודעת שאני לא לבד,
אז חיבוק גדול אם את או אתה מתמודדים עם משהו דומה עכשיו.
ואם יש בך תהיות לגבי תיווך הפרידה לילדים, התמודדות עם בני זוג חדשים, קושי של הילד או כל דבר דומה, בליווי האישי בזום אני עושה איתך בדיוק את זה.
אני פה, מרחק הודעה בווטסאפ או במייל,
דניאל
ליווי אישי בזום, הפרטים כאן >>
