מריבות אחים היא עניין בוער אצל כולנו. יש ימים כאלו שהן מגיעות בזו אחר זו, נדמה שהם לא מפסיקים לריב לשניה. ההוא חטף לה את הלגו וההיא נגעה בו ביד שקודם החזיקה בננה (סיפור אמיתי) ומריבות על האוטו הירוק ששניהם פתאום רוצים בדיוק באותה השניה.
אחר צהריים שלם שבו אני לא מצליחה להשלים שום משימה על המחשב כי כל חצי דקה אני צריכה להתייצב בסלון להפריד ביניהם. התסכול תקוע לי בגרון ואני שאין לי שום יכולת להוביל אותם החוצה מזה כי ובכן, אני בעצמי פקעת עצבים כרגע. נשמע מוכר?
אז אני לוקחת נשימה עמוקה ומזכירה לעצמי שהיחסים ביניהם הם קצת כמו מערכת השמש. כוח המשיכה של השמש הוא זה שעוזר לכוכבי הלכת לנוע במסלול שלהם מבלי להתנגש. ברגע שכוח המשיכה לשמש משתבש, הכוכבים יתנגשו.
התפקיד שלנו פה הוא להיות השמש. להיות מחוברים לכל אחד מהם בנפרד, כך הם יוכלו להתחבר אחד לשני בלי להתנגש בידיעה שהשמש תמיד כאן.
הנה העניין הגדול עם מריבות אחים: לרוב הן בכלל לא קשורות למה שקורה בין אחים.
זה עניין של ילד אחד מולנו, ההורים. זה יוצא מול האח כי יש שם קנאה, מחסור בקרבה שלנו, צורך חזק של הילד בחיבה ובחיבור מאיתנו.
לכן, כשקלטתי שלאו לא מסוגל לשהות ליד אחותו בלי לעבור ולתת לה אחת קטנה כזו כל כמה דקות בלי קשר לכלום הבנתי שיש לי פה ילד שאומר – "סטופ כדור הארץ, כואב לי" 
.
במשך כמה ימים הרעפנו עליו אהבה וקרבה בצורה מוגברת מהרגיל, בדברים הכי קטנים. מילים, מגע, חיבוק כשהוא עובר לידי במטבח, ליטוף או אפילו סתם חיוך שאומר "יא איזה כיף שאתה כאן איתי". אמרתי לו שאני אוהבת אותו לפחות חמישים פעמים ביום ופירטתי למה, מה אני אוהבת בו ומה כל כך מיוחד בו בעיני.
אספתי אותו מבית הספר עם דברים טעימים וסיפרתי לו שהתגעגעתי כל כך וחיכיתי שיחזור כבר, ששמעתי ברדיו את השיר שהוא אוהב וחשבתי עליו. ואמרתי לו כמה זה עוזר לי שהוא מחבק אותי כשאני עצובה וכמה זה משמעותי עבורי, איזה מזל שיש לי אותו ומה הייתי עושה בלעדיו.
וככה, כשבאמצע הלילה בלילה התגלגלו למטבחנו תריסר דונאטס רכות ושוות מהסוג שלאו כל כך אוהב, אמרתי למתאו "וואו תאר לך והיינו מעירים אותו שניה שיבוא לטעום!" מבט קצרצר בין שנינו וכבר היינו בדרך להעיר אותו, נרגשים ונועזים 
. הנה לנו בוסט לשורש המוכר והידוע שמופיע בגיל 6, ביחד עם השורש החושי (טעם) ושורש ההידמות (כולנו אוכלים משהו טעים ביחד בשעה הזויה של הלילה).
זה נשמע קצת מופרך אבל המבט שלו היה שווה הכל.
בסופ"ש של אותו שבוע קרה קסם 
. לאו לא הציק לאחותו אפילו פעם אחת 
.
כי הרי זה העניין עם ילדים שבעים, אין שם את הרעב לקרבה אתנו, הם מרגישים בטוחים ואהובים. ולא צריכים לבקש את זה מאתנו באמצעות צעקות, מריבות וחיכוכים.
כשהילדים שלנו שבעים טוב להם, קל להם יותר להיות טובים לאחרים.
בדיוק כמונו, בתכל'ס.
———
אם התחברת והיית רוצה לשמוע עוד, במדריך הוידאו 'אחים לחיים' תמצאו מידע חיוני ואוסף כלים פרקטיים ליישום מידי ביחסי אחים:
https://lp.vp4.me/x4qc
