הסתגלות וכניסה למסגרת בגישה ההיקשרותית: מה הילד צריך לפני הפרידה, במהלכה ואחריה
בכל שנה, לקראת החזרה למסגרות, אנחנו מחפשות דרכים להקל על הילדים את הפרידה. איך להכין אותם, מה לומר בבוקר, כמה זמן להישאר, ומה לעשות אם הם בוכים.
אבל אולי השאלה החשובה ביותר היא לא איך ללמד ילד להיפרד, אלא איך לעזור לו לעבור פרידה מבלי לאבד את תחושת החיבור.
מנקודת מבט התפתחותית-היקשרותית, פרידה היא לא מיומנות שצריך לאמן בה ילדים. היא חלק בלתי נמנע מהחיים, והמוח האנושי מגיב אליה כאיום הישרדותי. כשמערכת ההיקשרות מרגישה שהחיבור בסכנה, היא מפעילה רגשות חזקים ודחפים שנועדו להחזיר את הילד לקרבה: בהלה, תסכול, מרדף, היצמדות, לפעמים גם התנגדות או אגרסיה.
אין לנו מטרה למנוע מהילד להרגיש את הפרידה, וגם לא לגרום לו להפסיק לבכות מהר ככל האפשר. תפקידנו הוא לעזור לו לעבור אותה בביטחון.
לפני הכניסה למסגרת: למלא את מיכל ההיקשרות
אנחנו חיים בחברה שמעודדת עצמאות ודוחפת אליה את הילדים שלנו בטרם עת. בימים שלפני הכניסה לגן או לבית הספר, זה יכול להיות מאוד מפתה להתמקד בחיזוק העצמאות של הילד: לנסות לתרגל פרידות, להסביר שהילד כבר גדול, או לעודד אותו להסתדר לבד. בפועל, דווקא חיזוק החיבור נותן לו בסיס שממנו הוא יכול לצאת אל העולם הגדול.
אפשר להגביר את החיבור במבט, מגע, חום, חיוך והזמנה לקרבה. עם ילדים גדולים יותר נקדיש זמן משותף לשיחה, משחק, כל דבר שכיף לנו לעשות ביחד בלי שתהיה לזה מטרה ספציפית, חתירה להישגים או תוצאות.
כדאי גם להפוך את המקום החדש למוכר ככל האפשר: לבקר בדרך לשם, לראות את המבנה, לדבר על סדר היום, להכיר את שמות אנשי הצוות ולפגוש אותם מראש אם ניתן. ילדים זקוקים לזמן כדי להיקשר למבוגרים החדשים שעתידים להוביל אותם, והאמת – שגם המבוגרים הללו זקוקים לזה לא פחות. זה מקל עליהם את מלאכת ההובלה, כי קשה מאוד להשפיע על מי שלא מקושר אלינו.
לנו, כהורים, יש תפקיד חשוב של גשר, מנקודת החיבור של הילד אלינו, לנקודת חיבור עם הצוות או המקום החדש. כשאנחנו פונים לצוות בחום ובאמון, משתפים אותו במה שמשמעותי לילד ומראים לילד שאנחנו סומכים עליו, אנחנו מהווים סוכן מתווך שעוזר לילד להעביר את ההיקשרות שלו אל הצוות. הוא לא נשלח לידיים זרות, אלא למבוגר שאמא או אבא מציגים ככתובת בטוחה.
ברגע הפרידה: לגשר אל נקודת החיבור הבאה
פרידה עשויה להיות דרמטית מפני שהיא נוגעת באיום עמוק של ניתוק. אין צורך להעצים אותה, אבל גם לא להיעלם או לבטל את הרגש. במקום להתמקד בפרידה עצמה, אפשר להפנות את תשומת הלב אל החיבור הבא:
״אני הולכת עכשיו, ואחזור לקחת אותך אחרי ארוחת הצהריים״
״כשתקומי משנת הצהריים, אבוא לאסוף אותך ונלך יחד הביתה לאפות עוגיות״
״בערב נשב יחד ותספר לי מה תרצי לספר״.
הבטחה ברורה וקונקרטית עוזרת למוח להחזיק את הקשר גם כשההורה לא נמצא שם פיזית. עם ילדים צעירים כדאי להשתמש בנקודת זמן שהם מסוגלים להבין, למשל אחרי ארוחה, שינה או פעילות מוכרת, ולא בשעה מופשטת.
מומלץ לשים את הפוקוס על מה שנשאר קבוע, במקום על מה שמשתנה. ליצור המשכיות בקשר בעזרת פתק קטן בתיק, חפץ מוכר מהבית, נשיקה בכיס, צמיד דומה או טקס קצר שחוזר בכל בוקר. לא החפץ עצמו הוא העיקר, אלא המשמעות ההיקשרותית שאנחנו נותנים לו.
פרידה בהירה ממש לא חייבת להיות מאופקת או קרה. אפשר לומר את האמת בחום, בלי להיעלם ובלי לבטל את הרגש. ובניגוד למה שלפעמים נדמה לנו (אולי דווקא משום שקשה כל כך לראות את הילד שלנו בכאב), בכי לא מסמן שהפרידה נכשלה. לפעמים הדמעות הן הדרך של הילד לפגוש את מה שאין ביכולתו לשנות ולהתחיל להסתגל אליו.
אחרי המסגרת: הבית כמקום לנוח בו
אולי קרה שברגע שנכנסתם הביתה אחה״צ, הילד נתן מכה לאחותו, או התפרץ פתאום לכאורה משום מקום. ילד יכול להחזיק את עצמו במשך שעות במסגרת ואז להתפרק דווקא בבית. פתאום מופיעים בכי, תוקפנות, ריבים, היצמדות או קונפליקטים על דברים קטנים, שאולי לא מפעילים אותו כך בדרך כלל. המוח שלנו רגיל לחפש קשר בין סיבה לתוצאה, אבל האמת היא שאלו רגשות שהצטברו שם לאורך היום, ועכשיו מוצאים סוף סוף פורקן. הילד הרים חומות לאורך היום כדי להצליח לתפקד – וזה דבר טוב. זה מה שעוזר לילד להעביר את היום בלי לקחת ללב כל הערה של הצוות, או להיפגע בקלות מילדים אחרים. אבל חייב להיות מקום שבו החומות האלו יורדות. הבית הוא המקום הבטוח שבו מערכת העצבים יכולה סוף סוף להוריד מגננות ולשחרר את המתח שהצטבר.
לכן בתקופת ההסתגלות כדאי להפחית ככל האפשר ציפיות או דרישות שאינן הכרחיות, להאט את אחר הצהריים, לזמן תלות של הילד שלנו, ולהכניס כמה שיותר איסופים: קשר עין, מגע, אוכל משותף, סיפור, אמבטיה, שיחה קצרה או פשוט נוכחות ליד הילד.
כשהבכור שלי נכנס לגן חובה במיאמי, זה היה כבר חלק מבית הספר היסודי הציבורי. בגיל 5 הוא התחיל בית ספר במה שהיה נראה לי מבנה עצום ביחד עם 1000 תלמידים אחרים. כמות השאלות שהיו לי בסוף יום כשאספתי אותו הייתה אינסופית. מהר מאוד למדתי שהנסיעה הביתה לא הולכת להיות זמן שיחה. והאמת היא שעד היום, כשהילדים שלי בגילאי חטיבה ותיכון, הדרך הביתה היא זמן מנוחה. הם היו ממש מבקשים את השקט הזה כשהיו קטנים, ואני למדתי לשמור את כל השאלות שלי לאחר כך. יש ילדים כאלה – שזקוקים קודם לאוכל, תנועה, מנוחה או משחק, ורק אחר כך מתפנים למילים. וגם לא מעט מבוגרים 🙂
שלושה מרכיבים שתומכים בהסתגלות ובחוסן
1. מערכת יחסים היקשרותית
היקשרות בטוחה ועמוקה מאפשרת לילד לצאת אל העולם כשהוא יודע שיש לו לאן לחזור. היא לא מונעת פרידה, אלא מעניקה לו בסיס שממנו אפשר להתמודד איתה. היא מאפשרת לילד להמשיך לאחוז בדמויות ההיקשרותיות שלו ולהרגיש מחובר אליהן פסיכולוגית, גם כשאנחנו נפרדים פיזית. כאן אפשר לקרוא על דרכים לחיזוק הקשר בשגרה, בהתאם לצורך של הילד בכל שלב. זה הבסיס למלאכה ההורית שלנו, ממנו הוא ישאב ביטחון ברגעים הקשים.
2. גישה לרגשות
כדי שהמוח יוכל להסתגל למה שאי אפשר לשנות, הילד צריך להיות מסוגל להרגיש את העצב, האכזבה, הפחד והתסכול שבתוך המעבר. הוא צריך לעבור מרגשות של תסכול או כעס, לעצב ולאבל על המציאות הרצויה שאינה מתאפשרת. כאן כתבתי על התהליך הטרנספורמטיבי של רגש תסכול, ועל תפקידן הקריטי של דמעות של עצב – בהתפתחות וצמיחה. זה קורה באמצעות אמפתיה, נוכחות, לפעמים אפשר לתת מילים למה שקורה, כל מה שמסמן לילד שהרגש שלו הוא לא גדול מדי עבורנו. זה לא מבהיל או מפעיל אותנו, אנחנו נעבור ביחד את הגל הזה ונגיע לצדו השני בבטחה.
3. משחק אמיתי
סביר להניח שיש לך איזה תחביב או פעילות שכיף לך לשקוע בה, בלי להרגיש איך הזמן טס: יצירה, תנועה, אפייה, קריאה, מוזיקה, יציאה לטבע. משחק הוא הרבה יותר מאשר מענה לצרכים שלנו בכיף והנאה. הוא מהווה מרחב שבו הרגשות שלנו יכולים לנוע במערכת הרגשית, לעבור עיבוד, ולהתפנות החוצה – בלי שנצטרך לעשות דבר בעניין. גם עבור הילד שלנו – משחק חופשי שאין בו מטרות, ציונים או תוצאות, מאפשר למערכת לנוח ולעבד את חוויות היום. זה יכול להיות משחק דמיון, יצירה, תנועה, בנייה, מוזיקה או זמן משפחתי. המשחק הזה חשוב ביותר גם עם הכניסה לגיל ההתבגרות, כשהעולם הפנימי וגם החיצוני, הופכים סוערים יותר.
מסכים, חוג תחרותי, תרגול לימודי או פעילות שמכוונת לתוצאה לא ממלאים את אותו תפקיד, להפך – הם עוד מקום שממנו המוח יצטרך להתאושש ולנוח אחר כך. זה לא אומר שצריך בהכרח להימנע מהם, אלא לקחת בחשבון שכדאי יהיה להקדיש זמן ומקום למשחק אמיתי אחריהם.
בתקופה עמוסת מעברים ופרידות, נוודא שיש לילד שלנו איים של משחק שבהם הוא יכול פשוט להיות הוא עצמו, ולנוח.
חיינו רצופים פרידות, וזה בסדר
העקרונות הללו רלוונטיים לכל פרידה באשר היא – מעבר דירה או מדינה, גירושין, אשפוז, שינוי בבית הספר, התרחקות מחבר או מוות של אדם קרוב. מסכמת את שני הכלים שאני אוהבת לפרידה בגישה ההיקשרותית:
- להדגיש את נקודת החיבור הבאה, במקום הנטייה שלנו להתמקד במה שנגמר, בפרידה או בשינוי המתקרב. יעזור לילד אם נדבר על מה נעשה ביחד כשניפגש שוב, איפה נהיה ומה יקרה שם כשנהיה ביחד.
- במקום לדבר על השינוי, כדאי להדגיש את מה שנשאר דומה וקבוע בחיי הילד: אנשים, טקסים, חפצים, פעילויות, מקומות והקשרים שימשיכו ללוות אותו.
הילד שלנו לא צריך הבטחה ששום דבר לא ישתנה. הוא צריך לדעת שגם כשהמציאות משתנה, הוא לא נשאר לבד להתמודד איתה.
המטרה היא לא פרידה בלי דמעות
כניסה טובה למסגרת לא נמדדת בילד שנכנס מיד, לא בוכה ולא מביט לאחור. גם ילד שמתקשה, נצמד או זקוק ליותר זמן יכול לבנות בהדרגה קשר בטוח עם המקום ועם הצוות. המטרה היא שהילד יוכל להישען על הקשר איתנו, להיקשר למבוגרים החדשים בחייו, להרגיש את מה שהמעבר מעורר בו, ולדעת שתמיד קיימת הדרך בחזרה הביתה.
אנחנו לא מלמדות ילדים לא להזדקק לנו. אנחנו נותנות להם דרכים לאחוז בנו פסיכולוגית, להרגיש ביחד גם כשאנחנו בנפרד. נספק להם חיבור עמוק מספיק כדי שיוכלו להתרחק, לחקור, להסתגל ולצמוח.
יש לנו שתי קבוצות וווטסאפ שקטות לכלים והעמקה בהורות היקשרותית מקרבת. הקבוצות סגורות, רק אני שולחת בהן הודעות. תקבלו ממני תוכן פעם בשבוע, ואפשר גם לשלוח לי שאלה בפרטי ואענה בקבוצה.
כאן הפרטים על הליווי האישי להורים, המחיר עולה בקרוב אז כדאי לנצל אם זה משהו שחי בך עכשיו.
דניאל מנו
היקשרות בעולם משתנה
