גירושים עם ילדים בגישה ההיקשרותית

לעולם לא אשכח את השיחה הזו עם אמא שלי באוטו.
קצת לפני שעברתי לאיטליה בזכות האהבה, היא ביקשה לוודא שחשבתי עד הסוף על הצעד הזה.
״אף אחד לא מתכנן להתגרש כשהוא מתחתן". היא דיברה מניסיון. "גירושים עם ילדים ועוד בארץ אחרת, זה עלול להיות מורכב עוד יותר״.
החרטה הכי גדולה שלנו היא על דברים שלא עשינו, לא על אלו שכן.
נסעתי לאיטליה. הקמתי משפחה, יצרתי זכרונות שלנצח אוקיר עליהם תודה.

אף אחד לא מתכנן להתגרש כשהוא מתחתן. אף אחת לא חשבה באמת שזה יקרה גם לה.
והנה אנחנו כאן.
גירושים הם לא סוף העולם. הרבה פעמים אפילו להפך, הם התחלה של תחייה.
אבל זה מצריך מאיתנו התמודדות.
יש פה מסע, ואין בו קיצורי דרך. 

ריכזתי פה כמה הצעות על גירושים עם ילדים, שאולי יעזרו אם גם אצלך יש התמודדות דומה עכשיו.
התבססתי על הידע שצברתי על מערכות הרגש והקוגניציה במוח, על רקע רב-תחומי בפסיכולוגיה ומערכות יחסים, ועל למעלה מעשור של לימוד ותרגול תקשורת מקרבת. היום אני יודעת שלפני הכל, זיהוי הצרכים שלנו הוא המפתח להבין מה אנחנו רוצים באמת.

מציעה לקחת את הדברים הבאים לאט ולזכור שבסופו של יום, עבור כל אתגר שהילד שלנו עובר, אנחנו היא התשובה.
זה לא עניין של מה נעשה או איך נגיב, זה עניין של הסכמה.
של קבלה על עצמנו להיות הדמות הזו שם עבור הילד או הילדה.
זה לא טמון בידע, וגם לא בכלים הוריים.
זה נטו עניין של אמונה.

מקום לרגשות קשים – שלנו, קודם כל

• • חוק מס׳ 1 של רגש: חייבת להיות לו נקודת פורקן. רגש הוא אנרגיה חשמלית שחייבת לזוז הלאה. הוא נועד לנוע קדימה במערכת הרגשית במוח, ולהזיז אותנו לכיוון חוסן וצמיחה. זה קורה רק דרך מעבר בתוך הרגש עצמו: נוכחות בקושי, בכאב, בעצב. באבל על הנישואין שנגמרו, המשפחה שהתפרקה. על הטוויסט בעלילה והחיים שדמיינת אחרת. זה תהליך, והוא לוקח זמן. לפעמים דווקא התקופה מיד אחרי הגירושים מרגישה יותר כמו סיבוב בלונה פארק או ירח דבש ואחר כך מגיעה איזו נפילה. הנקודה היא שכל הבליל הזה מבקש מקום להיות בו. למה, בעצם?

• • במידה ורגש לא ימצא פורקן, יש 2 אפשרויות: או שהוא יצטבר במערכת ויתפרץ בצורת אגרסיה, אנחנו כמובן לא רוצים שזה יקרה עם הילדים שלנו. או שהוא פשוט ייתקע במערכת הרגשית ויפעיל את המוח לכיוון מגננה. הוא יבנה חומות שמטרתן להגן עלינו מפני כאב שהוא גדול מכדי לשאת.
    לכאורה, נשמע לא רע! פחות כאב, פחות סבל. אבל באיזה מחיר? המוח שלנו לא יכול להוריד את השאלטר על הרגשות המכאיבים בלבד. מגננות פירושן גם חוסר יכולת להרגיש התלהבות אמיתית, שמחה עד הסוף, התרגשות, הנאה. דמיינו קו ישר על מכונת ההחייאה. המחיר הוא אובדן הפוטנציאל האנושי, עד כדי כך.

• • מה אפשר לעשות בפועל?
    

    
    א) איים של משחק באוקיינוס היומיומי. גירושים עם ילדים מביאים איתם הרבה פעמים ג׳ינג׳ול אינסופי. חשוב מאוד לייצר לעצמנו מקום, עיסוק, תחביב, שאנחנו נהנים לשקוע לתוכו בלי לשים לב שהזמן טס. שאנחנו לא נדרשות בו להישגים או לתוצאות. אנחנו שם בשביל החוויה, ההוויה.
    אומנות, יצירה, ספר, ריצה, פילאטיס, יוגה, מדיטציה, בישול, אפייה, גינון, משחק (לא מסך) הליכה בפארק, בטבע, סיבוב בשכונה. זה המקום שבו הרגשות שלנו עובדים עיבוד ומתפנים הלאה מהמערכת, בלי שנצטרך לעשות דבר. זה קורה בצורה טבעית, ככה המוח שלנו מחווט.

    ב) אבל זה לא מספיק. הסתגלות וחוסן מתרחשים כשיש לנו גישה אל הדמעות שלנו. דמעות חיצוניות או פנימיות, העיקר שנצליח לגעת בעצב שלנו. להגיע לאבל על המציאות שלא נוכל לשנות יותר. זה יכול לקרות גם במדיטציה למשל, אבל אנחנו יצורים היקשרותיים. העצב העמוק הזה נועד להתרחש במערכת יחסים בטוחה. מול או חבר/ה, אשת מקצוע, מאמן אישי.
    זה עלינו לדאוג שזה לא יישמר בפנים. גם כדי להרגיש יותר טוב, וגם כדי שנוכל להיות שם בשביל הילדים.

מקום לרגשות קשים – של הילד

• • כל מה שכתוב למעלה נועד גם לעזור לנו לתמוך בילד: להתכונן לזה שיהיה לא פשוט, לפחות בהתחלה. לזכור שהקשר בין סיבה לתוצאה הוא לא רלוונטי כשמדובר במערכת הרגשית שלנו. המקור להתנהגות שאנחנו רואים אצל הילד כרגע – טנטרום, טריקת דלת, אגרסיה – יכול להיות ברגש שנוצר שם בזמן אחר לגמרי. לכן נראה לפעמים בכי של הילד על משהו שלרוב לא מפעיל אותו ככה. רגישות-יתר, היצמדות אלינו או להפך, דחייה. בגירושים עם ילדים קורה לא מעט שזה מוכוון כלפי הורה אחד בלבד, לרוב זה ההורה שהילד יותר מקושר אליו.

• • נרצה שלא להיבהל מרגרסיות או שינוי התנהגות. לזכור שמה שרואים זה רק קצה הקרחון. מטרתנו היא לגשת ישירות לעומק, אל הרגשות והצרכים שנמצאים מתחת. יש פה בשורות טובות כי לפחות בהתחלה, התשובה לרוב תהיה בהגברת החיבור שלנו אל הילד. זה ממש לא אומר שהגבולות פרוצים והכל מותר, נדבר עליהם אחר כך, בזמן חיבור. בתוך סיטואציה קשה – נתמקד תמיד באמפתיה, ביציאה מהסיטואציה במינימום נזק.

• • אני אוהבת את חוק ה״כן, כן, לא״: ״כן, תסכול או כעס זה רגש טבעי״ (=כן), כן טוב שאת פורקת אותו (=כן), ״לא ככה אנחנו פורקים רגשות בבית (=לא), אבל אנחנו נלמד ביחד לאט לאט איך כן״ .

* בסוף המאמר תמצאו לינק למאמר חובה בעיני על תסכול של הילד עם דוגמאות פרקטיות.

• • איים של משחק, כפי שהוזכר מעלה. הדרך שבה המוח שלנו מעבד רגשות ומפנה אותם הלאה, בלי שנצטרך לעשות דבר בעניין. החיים המודרניים מכניסים את הילדים והילדות שלנו למירוץ אינסופי של מסגרות, שיעורים, חוגים, תחרויות, פליידייטים. כל זה משאיר מעט מאוד זמן, אם בכלל, בו הילד יכול להיות במנוחה רגשית. מקום חופשי מתפקודים רגשיים, קוגניטיביים, חברתיים. שם הוא שייך, רצוי, משמעותי, גם בלי לעשות דבר. משחק + מערכת יחסים בטוחה איתנו מייצרים עבורו את המקום הזה.

העדפת הורה

• • זה אחד הדברים הנפוצים שאני שומעת מהורים ואני מזדהה מאוד. כדאי להכיר את העיקרון הבא, כי הוא מכניס המון רוגע לקשר. היקשרות היא אינסטינקט מולד המחווט את המוח שלנו להיות ביחד, לצרכי הישרדות. ההיקשרותית המשמעותית הראשונה של אדם היא עם הוריו. הוא נולד מוכוון לקבל מהם אותות של ביטחון. אותות שעוזרים לו להתפתח בתוך קשר עמוק ולשגשג במלוא הפוטנציאל.

• •  העניין הוא שבשנים הראשונות, המוח של הילד מסוגל להיות מוכוון רק לדמות אחת בכל רגע נתון. בטח נתקלת בזה באיסוף מהגן, כשהילד מתקשה להיפרד ורוצה להישאר. או כשבאים לאסוף את הילדה מסבא וסבתא והיא מתחילה לבכות. אולי סבא יגיד: ״לא יודע מה קרה, עד שהגעתם היא הייתה בסדר גמור!״. מה שקרה הוא שבגיל הרך המוח לא יכול להיות מקושר ליותר מאדם אחד בסיטואציה מסויימת. זה או הגן, או סבתא, או אמא, או אבא (הנה הסיבה להעדפת הורה בתקופות או ברגעים מסויימים). רגש אחד, היקשרות אחת, ברגע נתון.
    בגירושים עם ילדים, זה מה שמקשה על הילד לפעמים במעברים בין אמא לאבא.

• • מה עושים?
    
    קודם כל מבינים שזה לא אישי, זה לא נגדך. זה טבעי וזה יחלוף.
    ניזהר שלא להיעלב מהילד או לכעוס עליו (לא פשוט בכלל), נוודא שהרגשות הללו מוצאים פורקן במקום אחר.
    זה לא שהוא מתבאס לחזור אליך, או שהיה לו יותר כיף עם ההורה השני. זה פשוט אחר. 
    יש פה גם פרידה מההורה השני, והרבה רגשות בבת-אחת שנרצה להחזיק כרגע עבור הילד.

• • כשהילד מגיע אליך – לאסוף אותו מחדש, להצית שוב את הקשר ביניכם.
    מבט, קשר עין, חיוך, מגע. לא תמיד יתאים להם לדבר מיד או לספר איך היה אצל אמא או אבא. לפעמים הם זקוקים לכמה רגעים של מנוחה במעבר הזה.
    אם אפשר להקדיש את הרגעים הראשונים לעשות משהו ביחד, זה מעולה. לשחק, לצאת לגלידה ביחד, לעשות סיבוב קצר ברגל. להזמין אותם להכין שיעורים לידינו כשאנחנו על המחשב או לבקש שיראו לנו באיזה שלב הם במשחק מחשב שלהם.
    לתת להם דקה להתרגל אלינו שוב.

שני עקרונות לפרידה באשר היא

1. 1. בשיח שלפני רגע הפרידה מהילד, יש לנו נטייה להתמקד בזה שעכשיו הוא צריך להיות עם ההורה השני, מה שרק מעצים את הקושי עבור הילד. במקום להתמקד ברגע הפרידה, נרצה למתוח גשר לנקודת החיבור הבאה עם הילד: ״נהיה בקשר בטלפון״, ״אשלח לך תמונות מהטיול״, ״ניפגש בהודעת בוקר טוב״, ״ניפגש בעוד יומיים ונלך לחוג ביחד״. כדאי לחשוב על חפץ היקשרותי שלנו שילווה אותו שם כמו מכתב, תמונה, חולצה שלנו או אבן שאספנו בטיול יחד. הורים רבים שאני מלווה מתחברים לפתק קטן בצורת לב שהילד יכול לקחת איתו, או לשים מתחת לכרית. תוכלו למצוא דוגמאות נוספות במאמר על שורשי היקשרות שיצורף מטה.
      
      
   2. נרצה להדגיש לילד את הדברים שנשארים דומה בעולמו: הבגדים שהוא מכיר ויהיו איתו, התיק שלו, הבובה או המשחק. במקום לדבר רק על הבית החדש בחדר החדש, כדאי להדגיש את המוכר והידוע. כאמור, זה נכון גם לגבי פרידה בבוקר מהגן, או בלילה לפני הרדמה, לא רק לפרידה בגירושים עם ילדים. 

זהו להפעם.
מזכירה שהילדים שלנו יהיו בסדר, כל עוד יש להם אותנו.
בקשר קרוב, בטוח ומנחם.
קשר בלתי תלוי שאפשר להרגיש בו הכל.

מציעה לקרוא בנושא גם את:

• • תסכול, בכי ואגרסיה

• • שורשי היקשרות לפי גיל

 ואם תרצו לעשות את זה ביחד, אני פה בליווי האישי בזום.